מחדל האכיפה

אנו על סף היחלצות ממשבר הקורונה ¹ עם הגעת החיסונים הראשונים לישראל והשלמת ההיערכות לחיסון המוני של האוכלוסייה. לפי שעה נראה שהפעילות הממשלתית בהנהגת ראש הממשלה לרכישת תרופות ממקורות שונים, בכמות שתספיק לחסן את אוכלוסיית ישראל תוך מספר חודשים, הוכתרה בהצלחה. פעולה זו הינה נקודת מפנה בתהליך ארוך וממושך מדי, שנמשך ממרס 2020, ושרובו ככולו רצף של כישלונות בניהול המשבר. מוקד הכישלונות הינו מחדל האכיפה המתייחס לשורה שלימה של פעולות שניהול נכון ויעיל שלהן עשוי היה להקטין את מספר הנפגעים, שמגיע כיום לכ-3075 מתים, אלפי חולים, ומאות אלפים נדבקים. רבים נותרו עם פגיעות שיוריות, גם מבלי שאושפזו ממש, וגם לאחר שכביכול החלימו. ניהול נכון ויעיל עשוי היה למנוע כליל את הסגרים או לצמצם את משכם או על המשק. נזקם החינוכי של הסגרים על המשק עצום, השלכותיהם הכלכליות והמוראליות חמורות ביותר ואלו ילוו אותנו במשך שנים בטרם נתאושש ותמצא ארוכה למי שאיבדו את מטה לחמם. אינני מבקש לטעון שניתן היה להימנע כליל מהשפעות שליליות של הנגיף אבל גורס במפורש שניתן היה לצפות ממדינה המכנה עצמה "אומת הסטארט-אפ", שתמזער נזקים באופן יעיל בהרבה. אסור להתעלם מהעובדה שישראל נכנסה למשבר הקורונה אחרי שלוש מערכות בחירות במשך כשנה אחת. בכניסה עמדה על סף מערכה רביעית ובכדי להימנע ממנה, בחרה ב"הרפתקה" פוליטית מוכרת במקומותינו - ממשלת חירום לאומית. עם זאת שגתה שגיאה חמורה כאשר התעלמה מהעובדה שהשותפים לממשלה זו, לא היו מוכנים נפשית לקיים "מינהלת-עם", שלה מטרות משותפות ברורות ונכונות מוחלטת להתמודדות משותפת להשגתן, תוך ויתור על הרוחות הרעות שאיפיינו את מאבקי הבחירות שקדמו להקמתה. במצב זה, אסור היה להקים ממשלת חירום, שאיננה מייצגת דבר מלבד כוונה החלטית של השותפים, לחסום הדדית זה את זה מפני אפשרות לפעולה אפקטיבית בכל אחד מהנושאים הקריטיים לטיפול במשבר. המגיפה והציבור נדחקו לקרן זווית, והאגו והנקמנות הקטנונית כבשו את מרכז זירת הפעולה. בתנאי התחלה אלה, כמעט כל השאר היה בלתי-נמנע. אין ספק שהסגרים הם תוצאה של ציות לקוי של האזרחים להוראות, ואזלת-יד בהפעלת סנקציות כואבות נגד מפיריהן. בניתוח ראשוני של האירועים, אלה הם תחומי הפעולה העיקריים, שהיו קשורים ישירות לניהול משבר הקורונה ושבהם כשל הניהול הלאומי כשל חרוץ: התארגנות מערכת הבריאות לניהול המשבר הרפואי. התארגנות הממשלה באמצעות קבינט קורונה, שכביכול אמור היה לנהל את הנושא ברמה הממשלתית, במקום הממשלה. הידברות אפקטיבית עם הציבור - הסברה ולצידה פרסום הנחיות פעולה ברורות ומוסמכות. אכיפת הוראות הביצוע של החוק, הכנסת והממשלה ושמירת הסדר הציבורי. תפעול או השבתת המשק לפי צורכי המאבק במגיפה. הפעלה מיטבית של מערכת החינוך לצימצום נזקי הלימוד מצד אחד ומניעת ה היעדרות ההורים ממקומות העבודה. דאגה לאוכלוסיות חלשות, מוגבלות ביכולתן או מבודדות מהחברה. תאום הפעולות בין המוקד הלאומי לפריפריה המוניציפלית האזרחית. העמדת הסדרי סיוע פיננסיים לציבור - מענקים, הלוואות, פריסת חובות, גישה לבנקים ועוד. נהלי היציאה והכניסה לישראל של אזרחים ותיירים תוך מיזעור התפשטות המגיפה המיובאת מחו"ל. ריסון מבול הידיעות הבלתי-שלימות, בלתי-מהימנות וסותרות ברשתות התקשורת, שרק העצימו את תחושת הבלבול וחוסר השליטה של הממשלה באירועים השוטפים. בכל התחומים נבע הכשל מחוסר משמעת וציות לחוקים ולהוראות ומאובדן תחושת הערבות ההדדית - אגואיזם ודווקאיזם השתלטו על הזירה בכל הרמות. בעוד הסגר הראשון (29.4.2020 - 15.3.2020), שהוכרז בתנאי אי-ודאות מירביים, מסתמן כהחלטה נכונה, היציאה ההרפתקנית ממנו מסתמנת כנקודת שבר בכשל הניהולי הכולל: תכנון לקוי ומשתנה תכופות, הקמת תשתיות תוך כדי תנועה, פיתוח ורכישת אמצעים חסרים, ניסיונות חלקיים לשילוב כוחות ואמצעים אזרחיים וצבאיים ומתן פתרונות אד-הוק בלתי יעילים, התנהלות חסרת משמעת ואחריות הדדית של אזרחים, תוך חבלה ממשית ביעילות הסגר. מה שנדרש מהאזרחים היה בעיקר ציות להוראות הבטיחות: עטיית מסכה, שמירת מרחק ושמירה על רמת היגיינה קפדנית במרחב הציבורי. תופעה זו שהתחילה כבר במהלך הסגר הראשון, הלכה והחריפה ככל שהתארך המשבר והסתבר לאזרחים רבים, שהמציית להוראות הוא בחזקת "פראייר", לפחות למראית עין. ביצירת מציאות כזו, ויותר נכון באי-מניעתה, פעלו הגורמים הממשלתיים כולם להעצמת המשבר ונזקיו. ערב הסגר השני (18.9.2020 - 18.10.2020), הגיעה ישראל למספרים מדהימים למדי של נפגעי הווירוס - מתים, חולים קשים, מאושפזים וחולים "שהבריאו" אך נותרו עם תופעות-לוואי. משכשלה המערכת השלטונית בביצוע תפקידה, "הכשירה" בכך בפועל את הקרקע להחמרת המצב עם חלוף הזמן. דומה ששרי הממשלה במשרדים שנשאו בעיקר עול המאבק הישיר במגיפה: ראש הממשלה, שר הבריאות, האוצר, החינוך, הכלכלה, התחבורה, הביטחון והפנים - הפכו משותפים למתגוששים הנאבקים בשם משרדיהם, כשהם שוכחים לחלוטין את תפקידם הקולקטיבי כחברי ממשלה. חוסר-ההבנה בראש הפירמידה השלטונית שמדובר במשבר משולב רב-ממדי, שאינו ניתן לפתרון במסגרת אף אחד מהמשרדים כשלעצמו, היה כה גלוי לעין, עד שחיבל בפועל באמון הציבור בממשלה ופגימה זו החריפה את חוסר המשמעת והעדר הסולידריות האזרחית. בהערכת ההתנהלות הממשלתית והציבורית לאורך התקופה - מן היציאה מהסגר הראשון ועד עצם ימים אלה - המסקנה הפסיכולוגית המתבקשת היא של נתק וחוסר אמון גובר בין הציבור לממשלה ובין השותפים בממשלה לבין עצמם. היו מי שיחסו זאת, למאבק הפוליטי של השמאל נגד נתניהו, שהחל עוד לפני המשבר ונמשך במהלכו, כנראה מתוך צפיה שהכשלים יביאו לפרישת רה"מ. היה זה מקח טעות, משום שנתניהו נכנס למשבר לאחר שהוגשו נגדו כתבי האישום ונקבע שיוכל להמשיך בתפקידו כרה"מ. סקירה קצרה של הנושאים בהם כשל ניהול המשבר, מראה שהכשל משותף לכולם, אף כי לא באותה מידה של חומרה או עוצמה. כבר כיום ניתן לומר שבמהלך המשבר נעשו שלושה צעדים בלבד שתרמו לבלימת המגיפה או החלשת השפעותיה השליליות: שילוב גורמים מצה"ל, מכון ויצמן וחלק מבתי החולים הגדולים ביצירת כלי-מעקב וניתור של נתוני המגיפה, הרחבת הבדיקות ופיענוח תוצאותיהן והטיפול באזרחים חלשים ומבודדים. מינוי "פרויקטור" מקצועי לקורונה, שריכז את המידע הרפואי המצטבר, ריכז סביבו קבוצת מומחים והכין בעזרתם הערכות ותוכניות פעולה מהימנות למדינה, על בסיס נתונים ועובדות מדעיות. בנוסף, לנ"ל יש להוסיף את השילוב החלקי של הרשויות המוניציפליות לטיפול המקומי בהפעלת מערכת החינוך, טיפול באזרחים נזקקים ודאגה לעסקים קטנים בתחום שיפוטם, שנפגעו כלכלית מהמשבר (המקרה הבולט ביותר הוא זה של העיר אילת). המסקנות המתבקשות:

• מערכת הבריאות נכנסה למשבר כשהיא מוחלשת ובלתי-מוכנה. ברמה הרפואית הישירה, עשו צוותי הרפואה מאמצים אדירים לטפל בחולים ולהבריא רבים מהם שסיכוייהם היו נמוכים או קלושים. איכות הידע והצוותים מצויינת, התשתיות חייבות שידרוג רציני ומהיר.

• צה"ל עשה את חלקו וסיפק את הסיוע שנתבקש ממנו הן ברמת פיתוח התהליכים ומערכות העזר והן בעזרה פיסית לאזרחים נזקקים, בעיקר בסגרים.

• מערכת השיכון והאשפוז של אזרחים קשישים ומוגבלים, סבלה רבות ועימה סבלו גם דייריה. עם זאת, מבחינה בריאותית, פרט למקרים ספורדיים, ענתה על הצרכים אבל לא מבחינת מספר המיטות שבה. לאור הגידול הצפוי במספר הקשישים בשנים הקרובות, חייבת המדינה לטפל גם בכך.

• בתחום שמירת הסדר הציבורי, קיום החוק ואכיפתו בפועל, המשטרה היא הגורם העיקרי המופקד על ביצוע. הציבור הישראלי סיגל לעצמו הרגל להניח שתפקיד המשטרה הוא לנהל ויכוח עם אזרחים על פרשנות החוק במעמד האירוע, במקום לציית להוראותיה. המשטרה כשלה לכל אורך המשבר באכיפת התקנות והחוקים מצד אחד, וביישום הטלת קנסות על המפרים אותם בעת מגיפה משתוללת.²

• הניסיון של משבר זה והכשלים המלווים אותו, מוכיח פעם נוספת: מדינת-ישראל חסרה תכנון מוקדם לטווח ארוך במרבית תחומי הפעולה האזרחיים.

• משרד האוצר התנהל כ"אוטונומיה" עצמאית בתחילת המשבר, כשאגף התקציבים, למשל, מנהל מדיניות משלו. כאשר מדיניות זו אינה עולה בקנה אחד עם רצון הממשלה, הוא מוצא דרכים יצירתיות להכשיל הוראות ביצוע, מבלי להעמיד את הממונים על מעשיו בפועל.

• היועץ המשפטי לממשלה התגלה כאופוזיציה לממשלה, ושיבש את יכולותיה לתפקד בנושאים רבים וחשובים. הנושא החמור ביותר הוא פרשנותו לגבי ההפגנות האנרכיסטיות שנועדו להפיל את ראש הממשלה, כאשר בפועל הגדילו את מספר החולים והמתים בכך שתרמו להפצת המגיפה בציבור.³

• ניהול משבר לאומי מחייב תקשורת איכותית בין הממשלה לציבור. מרכיביו המרכזיים: חילופי מידע מהימן, עידכון בזמן רלוונטי, העמדת האינטרס הציבורי בראש סולם העדיפות ודוגמה אישית של מנהיגי הציבור באימוץ כללי ההתנהגות המוכתבים על ידם. כאשר הוראות הביצוע קשורות בסיכון חיים או בריאות, חייב צינור הפצת המידע להיות אחד, יחיד ומהימן. התקשורת הרגילה אינה יכולה ואינה צריכה להיות ערוץ העברת הוראות הממשל לציבור. היא צינור ידע ולא מסלול למתן הוראות.

• הופעות גורמי שלטון בכירים בתקשורת דוגמת: נשיא, ראש ממשלה, שרים ורמטכ"ל, צריכות להיעשות במשורה ולצורך מסרים עקרוניים בלבד. הוראות ביצוע מפורטות והסברים מקצועיים מובהקים, הם נחלתם של מומחים. אין לפחת את חשיבותן וערכן של הופעות בכירים בתקשורת באמצעות שימוש מופרז בהן.

הניהול הלאומי של משבר הקורונה רווי שגיאות ומחדלים - חלקם בשל חוסר יכולת ואחרים עקב ריקבון השיטה הפוליטית. אין ספק שהמשבר החברתי הפנימי החריף את הכאוס, אולם הלקונות האינהרנטיות במציאות הניהולית, מנהיגותית ותרבותית שלנו בניהול משברים, הן חובקות-כל ולקחיהן ישימים למרחב הציבורי-אזרחי כולו. לטעמי החמור בליקויים שנחשף הפעם הוא השרשרת המתמשכת של כישלונות ממשלתיים בכל הרמות באכיפת החוק והתקנות שפרסמו בנושאי המאבק בקורונה. המציאות בתחום זה גובלת באנרכיה שלטונית, שהממשלה איננה נאבקת בה בנחישות, ביעילות ובעוצמה הדרושות.