המחלוקות, הקיטובים, הפלגנות, השסעים, התהומות הנפערים לנגד עיננו, התפרים הנפרמים, זקוקים לסיפור ישראלי שיאחה את הקרעים, שיחבר, שיצמצם פערים, שיעניק רגעי חסד של הביחד הישראלי שהתרחק אל מעבר להררי השנאה והחושך.
מלחמות, מבצעים צבאיים, מבצעים לאומיים כמו עלייה גדולה לארץ ישראל, הם בדרך כלל סוג של דבק שלש שניות המעורר את הישראליות ויוצר מכנה משותף מיידי, חוויה המעניקה אוויר לפרק זמן עד למחלוקת הבאה.
לפנות בוקר, באופן ממודר, בצינת השחר, התייצב איש גבוה עם מעיל שחור ארוך, מסכת פנים שחורה, ולידו עוד שני אישים וגברת צעירה אחת. עמדו נרגשים, מתוחים, ואז המטוס הפרטי נחת . באותה העת רובו של העם התעורר לבוקר קורונה שגרתי. מהמטוס ירדו אדם עם זקן פרא לבן ואישה עם כובע שחור רחב תיתורה. הירידה במדרגות המטוס הייתה איטית, זהירה משהו. האיש עם המעיל הארוך התקדם לעבר היורדים. עוד רגע יתחבקו ויתנשקו מטאפורית, הלב יתרונן, הנפש תרקוד והעיניים יפיקו אור של שחר באפלת הבוקר המוזר והמיוחד בשדה התעופה.
ואז בעוד האיש עם המעיל השחור, ראש ממשלת ישראל, עוטף, מטאפורית, את המרגל היהודי ואשתו השבו לארץ ישראל לאחר שלושים וחמש שנים, עצרו השניים והשתטחו על אדמת ארץ ישראל, נשקו את עפרה, התרוממו והתפנו להודות לראש הממשלה, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
הנשיקה המיוחדת, המפתיעה, החשובה כל כך, הייתה אמורה לחולל התרגשות לאומית עצומה, שפופרת ענק של דבק שלש שניות לכל חלקי החברה הישראלית. יונתן שב הביתה. אירוע לאומי משמעותי שהיה אמור לחבר, ללכד, להדביק, להעניק רגעים של חסד לאומה המשוסעת, התפספס.
זה החל בהתקפה משונה על יהונתן פולארד מצדו של ראש ממשלה לשעבר, זה המשיך בעיוות פה והתעקשות לא לשמוח, לא להתרגש, לא להיות חלק מהאירוע ההיסטורי, לאומי, על שובו של המרגל היהודי אשר תרם לביטחונה של מדינת ישראל.
פספוס הרגע המיוחד הזה אשר במקום להפוך לאירוע לאומי הפך לאירוע של אנשי הימין, הוא פספוס כואב ועצוב. יהונתן פולארד ריגל ומסר את הידיעות החשובות לביטחון כל העם בישראל, לא להצלת הימין או השמאל, החרדים או החילוניים, עם ישראל כולו, והיום ההתרגשות האוחזת רק בצד אחד, רק במגזר אחד, היא החמצה חמורה.
הנשיקה של יהונתן ואסתר את אדמת הארץ המובטחת הייתה אמורה לנקז את ההוויה הישראלית לרגע המזוקק הזה של הערבות היהודית, הישראלית, על שובו של מי ששילם בחופש, בחירות שלו, בהקמת משפחה עם ילדים ונכדים. יש לשמוח, להתרגש, מותר לדמוע, מותר להתרגש.
על אף שיהונתן פולארד חובק באהבה גדולה על-ידי הציבור הדתי לאומי מהצעירים ועד לבוגרים, זכה למעטפת תמיכה עקבית ובהתמדה במשך שלושים וחמש השנים האחרונות מהציונות הדתית, השמחה במגזרים אחרים על שחרורו פוגעת באירוע הלאומי.
המשימה כעת לחבר, להיותו של יהונתן פולארד כמו נתן שרנסקי, דמות לאומית מחברת, מלכדת. את הנשיקה העוצמתית של יהונתן ואסתר פספסנו, עכשיו הזמן להתחבר למרגל היהודי, מכל המגזרים.
