זכות הציבור לדעת היא האבן הראשונה בכל משטר דמוקרטי תקין ולצידה חובת הממשלה ושאר זרועות השלטון לגלות מידע, אמין ומקיף, בוודאי בנושאים, שאינם צבאיים במובהק. בישראל זכות וחובה זו מעוגנות בחקיקה ובפסיקה ויכולות להיגזר גם חוקתית מחוק יסוד:
כבוד האדם וחירותו. אישית - התחסנתי לאחר בירורים מוקדמים עם אישי מקצוע בתחום הרפואה והחיסונים והסקתי כי לי כדאי להתחסן. איש ואישה ושיקוליהן. חיסונים חייבים להיות בחירה אישית ולא חובה לאומית. הבחירה האישית צריכה להיות מבוססת על חובת גילוי המידע והזכות לדעת - כפי שמעוגן במשפט הישראלי וההשוואתי - וזאת כתנאי להחלטה אישית מושכלת האם להתחסן נגד נגיף הקורונה.
עם זאת, בשלב זה הציבור הישראלי הרחב יודע יחסית מעט מאוד על החיסונים נגד הקורונה. למשל, מדוע דווקא חיסוני חברת 'פייזר' בעיקר ומהם התנאים המדויקים של ההסכם בין התאגיד לבין ממשלת ישראל?. הציבור יודע שברי מידע בלבד, פירורים בודדים, המסוננים לו. היינו כעדר לחיסונים?
שיעור החיסון בישראל כנגד נגיף הקורונה - ביחס לגודל האוכלוסייה - הוא לא רק הגבוה בעולם הדמוקרטי אלא גבוה פי כמה וכמה מכל מדינה אחרת כאמור. לשם השוואה - על בסיס נתונים לתחילת חודש ינואר- שיעור החיסונים בארה"ב כאחוז וחצי, כך גם באנגליה, ובישראל שיעור המתחסנים והמתחסנות כנגד נגיף הקורונה- שישה עשר אחוזים מסך כל האוכלוסייה. זה טוב כנראה אבל זה עומד בסתירה כביכול לחברה הישראלית, שיצא שמה כחברת ׳בלגן׳, חברה המתאפיינת בחוסר משמעת יחסית, והיכן שנרשמת לא מעט התנגדות ציבורית לסגר ועטית מסיכות. כאשר התחסנתי התרשמתי מאוד מיעילות קופת החולים בה אני חבר. אך ספק רב אם יעילות היא ההסבר היחיד.
מערכת מתוזמנת היטב בראשות ראש הממשלה היטיבה למרכל את יעילות החיסון - לפחות בטווח זמן קצר. מצלמות הטלוויזיה לא פסחו כמובן על תצוגת החיסונים לראש הממשלה ושר הבריאות ובאחד מבתי החולים פצחו הצוותים הרפואיים בריקודים ופיזוזים. למען ייראו ויתחסנו. קרנבל חיסונים, ולא ידענו. מצד שני. אך לא בסתירה, ישראל מתאפיינת בפוליטיקה של הפחדה המונית. זו פועלת היטב בהקשרים שונים בחברה שלנו. החל מן החשש ממיעוטים (זוכרים: הם נוהרים לקלפיות), ו
עובדים זרים, האיום האירני (שאין להפחית בכל מקרה בחשיבותו), והפחד המופגן מקריסתה האפשרית של מערכת הבריאות, אלמלא תינתן אותה הזריקה הגואלת. איך התבטאה שדרנית רדיו בולטת כאשר הצהירה בסמכותיות: 'פייזר' הצילה את האנושות, לדבריה. לא פחות ולא יותר.
נכון, הנהירה לחיסונים היא עדות חשובה לאמון ציבורי בחיסון המוצג בצדק רב כראיה להתפתחות מדעית חדשנית. אך האמון הזה הועצם לא על-ידי ניתוחים מעמיקים אלא באמצעות קרנבל חיסונים מביש, מתוזמן היטב לצרכים מפלגתיים כאשר ברור כי נושא זה יהיה לסוגיה בולטת במערכת הבחירות. הכיצד ניתנה לישראל עדיפות כה בולטת בחיסונים. למה דווקא 'פייזר'? האם תהיה פגיעה משמעותית בפרטיות של תושבי ותושבות ישראל? האם באמת אפשרית התממה של הנתונים באופן בו תישמר הפרטיות? ספק רב. מי שהתנסה כמוני בניתוח מחקרי של מאגרי נתונים יודע כי קשה מאוד יהיה למנוע פגיעות בפרטיות האזרחים והאזרחיות. ספק גדול יותר האם אי-גילוי מלא של ההסכם בין ממשלת ישראל לבין 'פייזר' יעבור את מבחן בג"ץ היה ויידרש לכך. בנוסף, ללא ערבויות משפטיות לשמירת הפרטיות באופן מידתי לצורך לחסן, ספק אם יש להגן על ההסכם חוקית.
אני שייך לאלה הסבורים כי יש להתחסן אך סבור כי זכות הציבור לדעת נפגעה והיא חייבת לבוא על מיצויה. אסור כי נהיה כעדר לחיסון אלא כי כל אזרח ואזרחית יוכלו לקבל החלטה מושכלת המבוססת על גילוי מלוא המידע על החיסונים, לרבות השוואה בין אופציות חיסון שונות. במקום פוליטיקה של הפחדה יש לעבור לדיון מידתי. מגפת הקורונה עלולה להיות אכזרית ומפושטת אבל הפגיעה בעקרונות דמוקרטיים מסוכנת לא פחות, אולי הרבה יותר.
