המובטל החדש צועק תנו לחיות בכבוד במדינה, אל תשברו את מטה לחמי. הילד שעבר לגור בתוך המחשב צועק, תחזירו את המורה שלא ויתרה לי ועליי. הכלה שדחתה בפעם הרביעית את חתונתה צועקת תנו לחגוג בגדול ובהנאה. הזמר השר בקולי קולות במקלחת צועק, תנו לי את הקהל ומחיאות הכפיים הקצובות.
המתפלל בחצר בית הכנסת צועק תנו למתפללים הסגורים בבתיהם לפקוד את בית הכנסת. אמו של עובד הבניין צועקת חזקו את הפיגומים, אל תתנו לו ליפול אל מותו. האבא של הנער שנרצח צועק אל תתנו לנקמת הדם מקום רוצים לחיות.
הנערה המשתקמת בבית חולים צועקת לרצוח על-רקע כבוד המשפחה זו חרפה, השוטר המדלג בין הפגנה למחאה, בין עצרת להתפרעויות צועק, תנו לנוח בין האירועים. הקצין העומד הכן מול גדר הגבול צועק, מתי כבר יבוא השלום.
האישה במקלט לנשים מחבקת את תינוקה וצועקת, תנו לחיות בשקט, האיכר החורש שדהו צועק, שירד מבול של ברכה עלינו, הלום הקרב הספון בביתו צועק וקולו לא נשמע, אוויר, חמצן, קצת חסד. הסטודנט המתלבט אם להמשיך ללמוד צועק, לא רוצה לחזור להורים, המשורר המלחים מילות של זהב צועק, מתי כבר יגיע היום.
הכדורגלן האהוב צועק, מתי נחזור למגרשים הומי אדם, לדגלים ולקריאות אכזבה ושמחה, הרופא נמרח על מיטת הטיפולים בחדר האחיות וצועק, מתי הקורונה תצא לפנסיה מוקדמת. התעשיין עומד מחזיק מצחו בידו וצועק מתי יגמרו בידודי ההפסד, הפלשתיני המגיע בבוקר למחסום לצאת לעמל יומו צועק, הסגר חונק אותנו, אין בפקועה דמי חל"ת.
הסבתא מביטה בחלון החדר אל הלא נודע וצועקת בשארית כוחה, מתי אראה את הנכד שנולד ואת הבן שהיה לאבא, בעל דוכן השווארמה צועק, בעודו מנסר במסור חשמלי קטן את הבשר מתי השווארמה תגיע חמה לפה הרעב. הגננת הלאה מניחה ראשה על מזרן תינוקות וצועקת, מדוע אצלנו אין יום אחד של סגר, מטאטא הרחובות עומד בקור של ינואר וצועק איך זה שכולם בסגר ופחי הרחוב עולים על גדותיהם, החתולים צורחים עצמם בעונה זו, משתלטים על הגינות והגגות, צועקים, פנו לנו מקום.
וכך התקבצו הצעקות מכל רחבי המולדת, הפכו לצעקה גדולה, רמה, צעקה של חרון וזעם, כאב וחרדה, זעקה חודרת. הסתובבו אליה הפוליטיקאים, שלפו את אטמי האוזניים מאוזניהם האדומות ושאלו, מה זה השקט הזה? עכשיו הזמן לבחירות, הזעקה נאלמה דום, הבושה כיסתה אותה והעם היושב בציון התחיל לצעוק בשקט, בדממה, צעקות שהושתקו.
