אדוני היושב-ראש, זוהי באמת הזדמנות טובה, לפני תחילת הנאום, שלי לומר תודה לרב רפי על ההירתמות וההתגייסות שלו לטובת הציונות הדתית ולטובת המדינה, ועל הזכות שהייתה לי לעבוד איתו. הרב רפי, תודה.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אנחנו תמיד מחפשים את הנקודה שבה הכל התחיל, את הזרעים שנבטו והצמיחו אותנו עד שהגענו לכאן. אני יכול לשים את האצבע על המקום הקסום שבו גדלתי והתחנכתי, קריית שמואל; על משפחתי, משפחת אורבך-ויס, משפחה של שורדי שואה ובוני הארץ. על אימא שלי, יעל, שנמצאת כאן עכשיו, ועל אבא שלי, שלמה, זכרו לברכה, שלפני שבוע מלאה שנה לפטירתו. אני יכול כמובן לשים את האצבע על המשפחה הגרעינית שלי, אשתי מירב, שהיא המשענת והגב והשותפה שלי, והילדים אוריה, אופיר, תמר ושירה, שגם הם נמצאים פה. וזה באמת הפן האישי.
אבל בפן הציבורי-לאומי אין ספק שההכרה וההבנה שאי-אפשר לשבת בצד ולתת לאירועים להתרחש, שאומנם לא עלינו המלאכה לגמור אבל ודאי איננו יכולים להיבטל ממנה, ושכל זה חייב להתרחש מתוך חיבור גדול לעם ישראל, לכלל ישראל - ההכרה הזו נבטה בימי הגירוש מגוש-קטיף.
כיושב-ראש פורום המדרשות לבנות ניהלתי את השהות של בנות המדרשות והאולפנות בחודש הקשה והמורכב שלפני הגירוש. אני לא אשכח לעולם את "תפילת הנערות", את הקולות השבורים של מאות בנות שמתפללות יחד בעוצמה: "ה' שמעה תפִלתי ושוְעתי אליך תבוא, אל תסתר פניך ממני ביום צר לי". שם בבית הכנסת בנווה דקלים, ברגעי השבר והחורבן של מפעל ההתיישבות בחבל קטיף, יחד עם ההוד והעוצמה של התפילה קורעת השמיים והלב, נזרעו הזרעים ונבטה ההכרה שצמחה והתעצמה והביאה אותי לכאן היום.
חבריי וחברותיי, בחוץ זרעי קיץ נישאים ברוח, ובתוך הבית הזה ריח העימותים עוד באוויר. בין קודש לחול אני נרגש לעמוד כאן היום מעל במה זו, כנסת ישראל. כנסת ישראל היא המשכה של כנסת הגדולה, המוסד העליון של חכמי ישראל מימי שיבת ציון בהנהגת עזרא ונחמיה ועד סוף תקופת בית שני. כנסת הגדולה היא גם חוליה בשרשרת קבלת התורה שבעל פה - כפי שמופיע במשנה במסכת אבות: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". אנו מצווים להזכיר זאת גם היום, דווקא אחרי שנה של מגפה, דווקא בתקופה של התגוששות פוליטית בלתי נגמרת ומערכת בחירות שרודפת את חברתה. "עם עייף חובש פצעיו, יושב, סופר ימיו - - - דור רוצה תשובה עכשיו. זכאי ולא חייב", כפי ששרים
ישי ריבו ונתן גושן.
חברי וחברות הכנסת, אנחנו החייבים, אנחנו המחויבים להשיב את אמון הציבור בעבודת הכנסת, בחברי הכנסת. הרשות המחוקקת משותקת. הכנסת היא אבן יסוד בדמוקרטיה הישראלית, ואנו נציגי ונציגות הציבור מחויבים להתנהגות מכובדת ומכבדת. ישנה שמש גם כשהשמיים אפורים.
בשנים האחרונות, אחרי מסע ארוך בשבילי ערוגות הציונות הדתית הלאומית, אני חש שנושא מקומה ותפקידה של הציונות הדתית בעת הזו קצת היטשטש. הוא היטשטש בגלל תחושה של חלקים בחברה הישראלית שמרגישים מאוימים על-ידי הציונות הדתית הלאומית, בעיקר בגלל סוג של שיח שנמצא בציבוריות הישראלית ופחות בגלל מהות. אבל הוא היטשטש גם כי אנחנו, בני ובנות הציונות הדתית, קצת התבלבלנו.
בנאום הזה, שהוא נאום הבכורה שלי בכנסת ישראל, פאר הממלכתיות הישראליות, וכבן הציונות הדתית, כמי שגדל והתחנך במוסדותיה, כמי שהתחנך והדריך בבני עקיבא, כתלמיד ישיבת ההסדר "כרם ביבנה", כלוחם בחטיבת גבעתי וכמי שהקים את פורום המדרשות ופורום הממ"דים - אני מבקש לנסות לעשות מעט סדר, לחזור חזרה לבסיס ומשם לנסח מחדש את תפקידה של הציונות הדתית הלאומית בעת הזו, כפי שאני רואה אותה.
הציונות הדתית היא בראש ובראשונה תנועה אידיאולוגית. תנועה אידיאולוגית הרואה במדינת ישראל את "יסוד כיסא ה' בעולם", כפי שהגדיר זאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, זכר צדיק לברכה, אידיאולוגיה שנשענת על שלוש רגליים: עם, תורה וארץ. הציונות הדתית לאומית רואה במעשה הציוני, להבדיל מהאידיאולוגיה החילונית והחרדית, חלק ממעשה הגאולה. ומשכך, כל השותפים למעשה הציוני - בפרפרזה לדברים המרגשים שאמר בשבוע שעבר זקן משיאי המשואות מורי יעיש גיאת - חילונים, חרדים ודתיים, הם "ועמך כולם צדיקים". בבסיס ההתייחסות הזו מונחת העובדה שאנו אחים ולכל אחד יש את היתרונות והחסרונות שלו בבית המשותף הזה.
לאידיאולוגיה הזאת יש גם זרוע פוליטית. עד שנות השבעים עסקה המפד"ל בעיקר בחקיקה דתית ואימצה את הקו המדיני המתון של מפא"י, שותפות שידועה בכינויה "הברית ההיסטורית". יותר מאוחר אימצו ראשי המפלגה קו מדיני ימני יותר והברית ההיסטורית עם
מפלגת העבודה הומרה לברית מודרנית עם הליכוד, למעט חריגים יוצאי דופן וקצרי מועד.
הפוליטיקה מהווה מאז ומעולם רק חלק מהתנועה הציונית-דתית, חלק חשוב ומשמעותי אבל חלק בלבד. הפוליטיקה ודאי אינה חזות הכול. הזרוע הפוליטית מעולם לא התיימרה לומר: אני הציונות הדתית. מעולם נזהרה מלנכס לעצמה את המושג הזה. הפוליטיקאים של הציונות הדתית ידעו תמיד שתנועת הציונות הדתית הלאומית גדולה הרבה יותר מהפוליטיקה שמייצגת אותה.
לציונות הדתית-לאומית כתנועה יש גם זרועות מעשיות ופרקטיות, מעבר לזרוע הפוליטית. הציונות הדתית, מאז מלחמת ששת הימים, מובילה את מפעל ההתיישבות גם במרכזי הערים וביישובים וגם מעבר לקו הירוק באמצעות תנועות מיישבות. הציונות הדתית הקימה מוסדות חינוך לתפארת: ישיבות תיכוניות, אולפנות ומקיפים, ישיבות הסדר וישיבות גבוהות, מכינות קדם-צבאיות ומדרשות לבנות, תנועות נוער, מערכת חינוך יסודי, מערכת החמ"ד, ארגוני שירות לאומי, גרעיני משפחות וגרעינים משימתיים, וכמובן - התגייסות מוגברת לשירות צבאי משמעותי.
הציונות הדתית היא תנועת חיים. בניה ובנותיה חיים את ערכיה יום-יום. הם שלובים ומשתלבים בכל מערכות החיים. הם חלק אינטגרלי מהמדינה ומהחיים שלם כאן בארץ הזו. הם אינם קמים כל בוקר במחשבה איך לממש את ערכי הציונות הדתית. הם פשוט חיים את זה. הם חיים בהרמוניה עם כלל מרכיבי החברה הישראלית ומחפשים את המשותף ולא את המפריד.
אורי אורבך, זכרו לברכה, הגדיר פעם את הציונות הדתית כיפהפייה נרדמת. הוא התכוון לפוליטיקה הציונית-דתית. תנועת הציונות הדתית הלאומית לא נרדמה ולא תירדם אף פעם. זו הזרוע הפוליטית שלה שמדי פעם הולכת לישון וצריכה איזה נסיך שיעיר אותה. הציונות הדתית הלאומית היא מושג גדול, מכיל ובעיקר מחבר. מטבע הדברים, מפלגה - ששמה מעיד על הווייתה, שורש פל"ג - לא יכולה לחבר כפי שיכולה לעשות תנועה.
החברה הישראלית - לאחר ארבע מערכות בחירות רוויות סיסמאות של פילוג ושיח שבחלקו הוא שיח של שנאה - התעייפה מלהתקוטט, נלאתה מלריב. בשבוע שעבר התרגשנו כולנו לראות את משיאי המשואות ואת ונאום שלוש האימהות של הרמטכ"ל
אביב כוכבי. זה נותן תקווה. הציבור מחפש חיבורים וערכים, לא שיח שטחי של פירוד ושטנה.
מדינת ישראל, יסוד כיסא ה' בעולם, היא יסוד גלוי, פלא שאין דומה לו בתולדות אומות העולם. אבל היא עדיין שברירית. 73 שנים בתולדות העמים הן טיפה באוקיינוס. בעבר שקטה הארץ גם 80 שנה, אבל זה לא היווה ערובה להמשך הקיום. קיומנו כאן עדיין מוטל בספק; עדיין החברה הישראלית מוגדרת על-ידי אויבינו כקורי עכביש. כדי שנוכל למקד מחדש את המשימות שעומדות לפתחנו, כדי שנזכור מול מי ומול מה באמת צריך להיאבק, אין מתאים יותר מלצטט משירו של המשורר הגדול
נתן אלתרמן בשירו האחרון: "אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו?" הנצור - הכוונה לעם ישראל. "איתו האומץ וכישרון המעשה / וכלי מלחמה ותושייה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם./ רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח כי עימו הצדק. / כך דיבר השטן וכמו / חוורו השמים מאימה / בראותם אותו בקומו / לבצע המזימה."
אין לנו כחברה את הפריבילגיה להמשך ולהתקוטט עד זוב דם בריב אחים. אי-שם בלב הלילה דרוך וחרישי עדיין אורב לי מבקש נפשי. תורת החיבורים כפי שלמדנו אותה אצל מורה הדרך שלנו הלכה למעשה להנהגת ציבור, הרב אלישע וישליצקי, זכר צדיק לברכה, שכינה עצמו "יהודי פשוט מירושלים" ושאהב את עם ישראל וחיבק את האנשים מאילת ועד מטולה - תורת החיבורים היא הדבר הנצרך היום כדי לאחות מחדש את כלל חלקי החברה הישראלית. הציונות הדתית הלאומית חייבת, מוסרית וערכית, להיות המובילה במשימה הזאת. לנו, בני ובנות הציונות דתית ונציגיה ונציגותיה בכנסת, אין את הפריבילגיה לייצר, דווקא בעת הזאת, תרבות זרה של פסילות.
רבי כלפון משה הכהן, זכר צדיק לברכה, הרב הראשי של האי ג'רבה שבתוניס, ממבשרי הציונות הדתית, נמנה עם מייסדי התנועה הציונית "עטרת ציון", שפעלה בשיתוף עם קרן היסוד וקק"ל. על בנימין זאב הרצל, שוודאי לא נמנה עם המחנה שלו, הוא כתב: "בימינו אלה הופיע בקרבנו איש רם המעלה, זך השכל וחד הרעיון, בנימין זאב הרצל שמו - - - המציא רעיון נכבד להיות כל איש הבא להסתופף בצל החברה הציונית ובשם ציוני יקרא - - - ודפק על פתחי מלכים ורוזנים לקחת מהם משפט גלוי להיות ארץ ישראל לנו כמלפנים."
קראנו בשבת - הפעם, בשעה טובה, בתוך בית הכנסת - על מגפת הצרעת, שלא הפלתה בין אנשים חשובים לבין פשוטי העם, ממש כמו המגפה שהכתה בנו בשנה האחרונה. קראנו על הישיבה מחוץ למחנה בלי חברים ובלי בני משפחה. עברנו את כל זה יחד - חילונים ודתיים, חרדים וערבים, צעירים ומבוגרים. יחד. הרב
חנן פורת, זיכרונו לברכה, אמר: הגאולה לא שייכת רק לדוסים ולא רק לטהורים - לא לטהורים נוסח רחל המשוררת וגם לא לטהורים שלנו. הגאולה היא של כלל ישראל. אהבת ישראל, תורת ישראל וגדולי ישראל מחייבים אותנו להתחבר לכלל חלקי החברה הישראלית. כל מי ששותף למעשה הציוני כאן, בארץ ישראל, פה, במדינת ישראל, הוא אח ואחות שלי. כשהציונות הדתית מתחברת, מחוברת לעם ישראל ולא מתנתקת, מראות כמו שהיו בגוש-קטיף, בעזרת השם לא יחזרו.
"מי האיש החפץ חיים אֹהֵב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מִדַּבֵּר מרמה. סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו". תודה רבה.
