מה השתנה מאז? במבחן התוצאה – לא הרבה, מעט מדי, אולי כלום. וימי "שומר החומות" יוכיחו. הפגנות אנטי-ישראליות ופרו-פלשתיניות ברחבי העולם. בבריטניה ובארה"ב נרשם זינוק בתקריות האנטישמיות, ונסיון העבר מלמד שהנתונים יוכיחו שזה המצב במדינות רבות אחרות. רוב הממשלות מגנות את ישראל ודורשות איפוק משני הצדדים, כאילו הטרור והמאבק בטרור שקולים זה לזה. יש הרבה סיבות למפגן הצביעות הזה. נאמר זאת בקול רם: אנטישמיות היא אחת מהן. מה שמותר לאמריקנים באפגניסטן ולרוסים באוקראינה ולטורקים בסוריה ולבריטים באירלנד ולצרפתים במאלי ולסעודים בתימן – אסור ליהודים במולדתם. האנטישמיות כה מושרשת, עד שהיא פועלת בתת-המודע וכתגובה פבלובית כמעט בכל מה שנוגע לישראל. כל ההסברים נעלמים כאשר קומץ יהודים נאלצים להילחם מזה 140 שנה על פיסת קרקע זעירה. כל ההצדקות אינן קיימות לגבי המדינה היחידה בעולם שאויביה מכריזים בריש גלי על רצונם להשמיד אותה, משום שזוהי המדינה היהודית. לצאצאיהם ושרידיהם של מי שהיו קורבן לרצח העם הגדול ביותר בהיסטוריה, אין הזכויות הבסיסיות ביותר המוענקות לצאצאיהם ושרידיהם של הרוצחים, משתפי הפעולה והעומדים מן הצד. סיבה נוספת היא הליברליזם הצבוע, בו מותר להגיד הכל ולעשות הכל – בתנאי שהוא ליברלי. לליברלים נורא קל: העולם שלהם הוא שחור-לבן, וכל מי שאינו בצד שלהם הוא אוטומטית חשוך, גזען, ימי-ביניימי ומה לא. בשיח הזה, לפושעים יש יותר זכויות מאשר לקורבנות ולטרוריסטים יש יותר זכויות מאשר לאזרחים. וכך ישראל מבצעת פשעי מלחמה, בעוד החמאס מנהל מאבק לשחרור לאומי. החמאס לוחם, ישראל רוצחת. בעזה יש משבר הומניטרי, בשדרות אלו הן תוצאות הכיבוש. בארה"ב ברורה תופעה מדאיגה במיוחד, כאשר התמיכה בישראל הופכת לעניין מפלגתי: הרפובליקנים בעדה, חלק משמעותי מן הדמוקרטים נגדה. ג'ו ביידן וקאמלה האריס הם ידידי ישראל אמיתיים ונתנו למבצע גיבוי ממושך; הרמטכ"ל וראש השב"כ אמרו אמש לקבינט שמטרותיו הושגו בפרק הזמן הזה. אבל קרוב ל-150 מחוקקים דמוקרטים יצאו נגד ישראל, חלקם בצורה בוטה, שקרית ואפילו אנטישמית. לצד ההקצנה השמאלנית-ליברלית של חלק מן הדמוקרטים בנושאים רבים, זהו המחיר (הצפוי מראש) שישראל משלמת על ההזדהות המוחלטת של בנימין נתניהו עם דונלד טראמפ.

עד כאן – הגורמים החיצוניים. אך כמו שאמר קישון, ישראל עצמה תורמת בצורה משמעותית לתדמיתה המעוותת – באוזלת היד הנוראה שלה בתחום ההסברה. מדוע, למען השם, לא ממנים איש תקשורת לדובר צה"ל? הדובר הנוכחי, הדי זילברמן, הוא איש תותחנים; קודמיו היו אנשי מודיעין, הנדסה קרבית וקציני מטה בתחומים שונים. כמעט איש מהם, במשך עשרות שנים, לא היה איש תקשורת. זה כמו למנות צנחן למפקד חיל-הים, חובל למפקד חיל-האוויר וטייס למפקד גייסות השריון. מדוע, למען השם, לא לוקחים לתפקיד הזה איש פרסום ויחסי ציבור מקצועי? מדוע, למען השם, אין לנו יחידת הסברה ממלכתית המאוישת בידי מקצוענים? מדוע, למען השם, אין לנו חבורת צעירים תוקפנים היושבת 24/7 על הרשתות החברתיות? שיהיה ברור: מדובר בהתנהגות פושעת. צה"ל מדבר על כך שהמלחמה המודרנית מתנהלת בשלוש חזיתות: שדה הקרב, הסייבר והתודעה. בעוד אנחנו מגיעים להישגים מדהימים בשתי הראשונות, את השלישית אנחנו מפקידים (ובעצם מפקירים) בידי חובבנים ומתנדבים. בעוד אנחנו משקיעים מיליארדים בשתי הראשונות, השלישית אינה מקבלת משאבים ברמה של גדוד. בעוד אנחנו מובילים את העולם בשתי הראשונות, בשלישית נשארנו היכן שהיינו לפני 40, 50, 60 ו-70 שנה. בעוד אנחנו דואגים לשמור על פער מאויבינו בשתי הראשונות, בשלישית הנפנו דגל לבן. את התוצאות רואים במסכי הטלוויזיה, בדפי פייסבוק ובציוצי טוויטר – ומשם הן עוברות לרחובות, לפרלמנטים ולממשלות. מחיר אובדן הלגיטימיות יהיה איום ונורא: החל מאלימות כלפי ישראלים ויהודים, דרך עיצומים כלכליים וכלה במניעת גיבוי מדיני ונשק חיוני בעת לחימה. והכל משום שממשלת ישראל, אשר הפריטה כמעט הכל בכל מכל כל, ממשיכה להחזיק בכל כוחה בתחום בו אין לה שום הבנה, שום יתרון, שום ידע ושום ניסיון: שמנו הטוב. קחו 10, 20, 30 מיליון דולר לשנה - כמה שצריך - ותנו אותם למשרד פרסום החבר ברשת בינלאומית מובילה, עם חופש פעולה מקצועי מוחלט. המטרה: לנהל קמפיין תמידי על אש קטנה, אותו אפשר להגדיל בהתראה של רגע בשעת הצורך. קמפיין משולב של תקשורת המונים, רשתות חברתיות, שילוט חוצות והופעות בתקשורת ובאירועים. קמפיין שגם יסביר לעומק מה קורה כאן וגם יעביר מסרים חדים וברורים. קמפיין תקיף, אפילו תוקפני, שיסביר בלא לגמגם מי רוצה ומנסה להשמיד את מי. כל דבר פחות מכך, הוא מתן שירות יקר מפז לאויבינו.