שישה ימים בשבוע מאז הייתה בת 12, עם חופשות קצרות בלבד מדי שנה, הניעה את הוּ ז'יהוּני משימה אחת: להניף כפליים ממשקל גופה. בשבוע שעבר זה השתלם: הו זכתה במדליית הזהב בהרמת משקולות עד 49 ק"ג ושיפרה את השיא האולימפי. קו הייצור הספורטיבי של סין מיועד למטרה אחת: לזכות במדליות זהב לתהילת האומה; כסף וארד בקושי נחשבות. לשם כך היא שלחה לאולימפיאדת טוקיו 413 ספורטאים, בתקווה להיות הראשונה בטבלת המדליות עם סיום המשחקים.
השיטה הסינית, המבוססת על הדגם הסובייטי, מטילה על המדינה לאתר רבבות ילדים לצורך אימון במשרה מלאה ביותר מ-2,000 בתי ספר לספורט. כדי להגדיל את סיכוייה, סין מתמקדת בענפי ספורט פחות פופולריים במערב ובענפים בהם מחולקות יותר מאשר שלוש מדליות, מסביר ניו-יורק טיימס. אין זה מקרה, ש-75% ממדליות הזהב בהן זכתה סין מאז 1984 היו בשישה ענפים בלבד: טניס שולחן, קליעה, חתירה, בדמינגטון, התעמלות והרמת משקולות. למעלה משני שלישים מהן היו של נשים, המהוות 70% מהמשלחת לטוקיו.
הרמת משקולות לנשים, שהפכה לספורט אולימפי בשנת 2000, הייתה מטרה אידיאלית למרוץ הזהב הסיני. זהו מקצוע נישתי, כך שמרימות המשקולות המערביות צריכות להיאבק על מימון. ועם מגוון של קבוצות משקל, יש בו ארבע מדליות זהב פוטנציאליות. מבחינת ממוני הספורט הסיניים, אין חשיבות לכך שהענף אינו מושך את הציבור המקומי ושהנערות המגויסות אליו כלל אינן יודעות על קיומו. במרכז האימון שלהן בבייג'ינג מכסה דגל סיני ענקי את הקיר ומזכיר לספורטאיות שחובתן היא למדינה, לא לעצמן.
רוב המדינות שואפות לתהילה אולימפית, אבל האובססיה הסינית קשורה לעצם הקמתה של המדינה הקומוניסטית ב-1949: המאמר הראשון שפרסם מאו צה-טונג היה על הצורך של המדינה לפתח את שריריה. אולם, במשך עשרות שנים ניצבה הפוליטיקה כמכשול בדרך להישגים אולימפיים, משום שסין החרימה את המשחקים עד 1984 בשל השתתפותה של טייוואן. בשנת 1988 זכתה סין בחמש מדליות זהב; שני עשורים מאוחר יותר, באולימפיאדת בייג'ינג, היא זכתה ביותר מדליות זהב מאשר ארה"ב. אך בלונדון (2012) ובריו דה-ז'נירו (2016) הייתה סין רק שלישית, אחרי ארה"ב ובריטניה.
הממונים על הספורט הגבירו את מאמציהם, למרות שמספר גדל של הורים ממעמד הביניים אינם רוצים למסור את ילדיהם לידי המדינה כספורטאים לעתיד. סין שוב איננה המדינה הענייה, המבטיחה קערות אורז מלאות למי שיצטרף למערכת החינוך הספורטיבית. היא מכירה בכך שלכל ילד יש זכות לרוץ, לשחק ולבעוט בכדור, ולא רק לספורטאי העילית. יש גם הכרה גוברת בכך שעל כל מדליסט אולימפי, יהיו רבבות ילדים שלא יגיעו לכך. חייהם של ספורטאים אלו אינם קלים: מעט חינוך, נזק לגוף, קריירה מוגבלת מחוץ לספורט.
למרות כל אלו, בייג'ינג ממשיכה בתוכניותיה ומייצרת תוכניות בטקוואנדו, קאנו, שיוט ועוד. ילדים היכולים להחזיק מחסנית נשלחים לחץ וקשת; בנות בעלות מוטת ידיים רחבה נשלחות להרמת משקולות. סין מתמקדת בענפים בהם ניתן להגיע לשלמות באמצעות אימונים חוזרים ונשנים, במקום באלו המצריכים שיתוף פעולה קבוצתי. חוץ מאשר כדורעף נשים, סין לא זכתה במדליית זהב בשום ענף קבוצתי.
ההקרבה הנדרשת מהספורטאים האולימפיים של סין היא עצומה, מציין הטיימס. ההשכלה בבתי הספר לספורט היא חלקית בלבד, חלק מאלופי העולם מתגוררים במעונות עם אחרים ובני המזל רואים את משפחותיהם כמה פעמים בשנה. המחיר שמשלמות מרימות המשקולות כבד עוד יותר. גולשים ומתעמלים אומנם חייבים לחלוק עם המדינה את הכנסותיהם מעסקות חסות, אבל לפחות הם יכולים למנף את הצלחותיהם לאחר פרישתם – אבל מפרסמים אינם רודפים אחרי מרימות משקולות. אלופה לאומית אחת מצאה את עצמה לאחר פרישתה מנקה בתי שימוש ציבוריים, והיא גידלה זקן בשל הסמים שנאלצה ליטול כספורטאית צעירה.
בשנת 2017 נדבקו מחדש בדיקות הסמים של אולימפיאדת בייג'ינג ב-2008, והתוצאות הובילו לשלילת מדליות הזהב משלוש מתוך ארבע הזוכות הסיניות בהרמת משקולות. הסימום נפוץ בענף זה וסין ממש איננה המדינה היחידה שנתפסה, אבל ההחלטה של ספורטאי ליטול סמים אינה דומה למצב בו ילדים שבפיקוח המדינה מודרכים לעשות זאת.
