איכשהו ההתרגשות לא מוצאת לה מקום מכובד. בין שטף המלל והדיבורים לקראת שנת הלימודים החדשה ובעיקר הבלבול הזה. כן בדיקות לא בדיקות. תהיה שנת לימודים או לא, ומה בדיוק עושים עם זה שהחגים כבר מתחילים? ואולי כדאי לחכות ואולי לא. האם זה חוסר אחריות לשלוח אותן ואולי פשוט צריך להמשיך ולחיות. ואלו ואלו צודקים, רק שלך תסביר את זה לילדה בת עשר, שמונה או חמש. אפילו הקטנה בת שנתיים שלנו שרק סיימה את הפעוטון שלה, כבר מרגישה בפתח את ההכנות לקראת השנה החדשה.
מוציאים את כל הספרים, את כל המחברות, את כל מה שנשאר משנה שעברה ומתחילים מחדש. במקרה שלנו, זה גם בית ספר חדש וההתרגשות גדולה יותר. חלפו הימים שבהם ניתן היה להשיג כלי כתיבה ומחברות רק בשתי חנויות בעיר - אצל מכלל ואצל דורון. לא צריך לקרוא לקוקי שנמצא בקומה השנייה, ויבורך או תבורך השר או השרה שהחליטו על מפעל השאלת הספרים אי-שם לפני עשור. האפשרות לבחור גדלות, וניתן למצוא הכל מכל כל בכל חנות סטוק מובחרת. לא רק האפשרות למצוא מפריד חלמון, חד-פעמי, ומקלף לימונים, אלא גם כלי הנדסה, יומנים, עטיפות ותיקים במחיר שווה כמעט לכולם. לצערנו, עדיין יש כאלו שאין להם, אבל האפשרות שלהם להשיג השתפרה מהימים שלפני עשרים שנה.
אין עוד מחברות דפרון בצבע חום, אין קלמר ותיק מג'ינס, ואין צורך למחזר עטיפות. זה כבר כמה שנים שאני עובר את החוויה הזו של ההכנות לקראת שנת הלימודים, וזה מרגיש לי כל פעם מחדש, כאילו זו הפעם הראשונה.
לראות את הקטנות האלו עם תיק שיותר גדול מהגובה שלהם, עוזבות את החניה ונכנסות לבניין הגדול הזה. להפקיד אותן בידי מורים הראויים לכך. לקוות שיצליחו בכל לימודיהם. שימצאו את עצמן בין כל עשרות ומאות התלמידים. לנסות ולשמוע קצת פחות חדשות, שאף פעם לא מספרות לנו משהו טוב על הילדים שלנו, על מה שקורה להם בבית ומחוץ, ולנסות להאמין שעולם שלנו יותר בטוח ממה שאנחנו שומעים. להאמין שלהיות ילד זה גם חוויה שאפשר בהחלט ליהנות ממנה. לאפשר לילדים שלנו לרכוש לעצמם כלים לחיים חברים אמתיים לחיים וידעו שיש רע ויש טוב, וידבקו בטוב.
שאף פעם לא ייבהלו מלהתמודד עם רוע. שידעו לפנות אלינו כשצריך, ויהיו מספיק חכמות כדי לזהות דברים. שתהיה להן שנת לימודים מוצלחת. עם או בלי קורונה. עם זום או בלי. שלא ירשו את השריטות שלי, שיכבדו זה את זה. אמן על הילדים שלי. שלכם ושלכן. שנה טובה ילדות שלי.
