מדי שנה, לקראת יום הכיפורים זיכרונות המלחמה הארורה הזו חוזרים ומציפים אותי, יחד עם געגוע לחברים שאינם. התמונות שלא מרפות, כמו זו של חברי מהשרות הסדיר מוטי קורב בדקותיו האחרונות שותת דם מצווארו מונח על האלונקה שבנשיאתה למסוק המאחר אני שותף. גם שיחתי האחרונה עם הטוב בחבריי משה מילדינר על דיונת חול בתדריך מח"ט 600 בשבת 13 באוקטובר, ליד רכס חמדיה הסמוך לתעלה יומיים לפני שנהרג בצומת טרטור לקסיקון.
אני נזכר גם בעשן העולה מצריחון המפקד של הטנק שלנו שם חסרה פתאום דמותו של מפקד הטנק אילן קיטאי ששוכב הרוג על הרצפה. גם תמונת פניו המגועלות בדם של הטען קשר משה משה חוזרת לבקרני, כמו גם מראה המוות של צנחנים הרוגים שפינינו על הטנק שלנו מהחווה הסינית ותמונת המשאית מלאת הגופות. גם בקולות אני נזכר, בקול הבום הנורא של הפגיעה בטנק שלנו, את קולו של המח"ט המשיב למפקד האוגדה על דברי שבח להתקפת הגדוד שלנו "מה שבוער זה שלנו עבור".
אני נזכר גם בטנק של שכטמן מתרומם באוויר מהדף נפילת טיל קרקע קרקע מצרי בדקה האחרונה טרום הפסקת האש. הטנק של שכטמן הוא זה שאליו נמלטתי בשניה האחרונה טרם נפילת הטיל על החניון בו שהינו קבוצת ניצולי טנקים שנפגעו. אני נזכר גם במרוץ למקלט עם בני בכורי סהר בן חצי שנה עטוף בשמיכת פוך אדומה בזרועותיי עם הישמע האזעקה ביום הכיפורים בשעה שתיים בצהריים.
הכול חוזר שוב לקראת יום הכיפורים. לא איני סובל מפוסט טראומה זה אך טבעי שאירועים קשים חוזרים מדי פעם. אך להגיד שהמראות הללו לא השפיעו עלי זה מוגזם. אולי חוויותיי במלחמת יום הכיפורים כיוונו את דרכי בחיים: דרך של עשיה ציבורית למען ביטחון ושלום. דרך של ביקורת על חטאי יוהרה ושכרון כוח ויוהרה של ממשלה ופיקוד בכיר. אני מעריך שלמלחמה הייתה תרומה גדולה לנון קונפורמיזם שלי, להתרסה נגד מוסכמות.
המלחמה ההיא לימדה אותי שלא לסמוך בעיניים עצומות על הדרג המדיני ולא "לקנות" כל ידיעה בתקשורת (טרום העידן שקראו לזה ספין). להטיל ספק זו מצוות ה"עשה" העיקרית שאימצתי מיום הכיפורים 1973 ולהקשות קושיות אינה רק מטלה לדרדקים בפסח אלא חובה קדושה של כל אדם, כל השנה.
