נקודת המוצא שלי במאמר היא שאת זכות עם ישראל למדינה עצמאית, שהוכרה על-ידי האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, ביקשו להפר צבאות ערב וצבא ההצלה הערבי. אך במלחמה צודקת אין לנו זכות לבצע מעשים שאינם עומדים במבחן ערכי המוסר, שעוצבו בארון הספרים היהודי.
למעשים, שאסור היה לבצעם, התוודענו מתיעוד היסטורי מגוון. אך כשמארכיון כנסת ישראל נפרס בפנינו דיון בממשלה, שהתקיים ב-7 בנובמבר 1948, אני מביע צערי, שעוצמות המוסר של ארון הספרים היהודי, אותם ביטא שר הבריאות והעלייה מהמפלגה הדתית הפועל מזרחי, משה שפירא, לא פילסו דרכן לתודעה הלאומית שלנו.
מצער, שקיימת עוצמת פער בין התודעה הלאומית, שהתגבשה בחברה הישראלית בכל שנות קיומה, ובין ההתרסות הערכיות של השר הדתי משה שפירא בישיבת הממשלה לנוכח עדויות על מעשים, שאסור היה לעשותם על-ידי חיילי צה"ל בכפרים הערבים במהלך המלחמה.
על מספר רב של עדויות, שהגיעו אל ישיבת הממשלה, התבטא השר משה שפירא: "
עלינו לחפש את הדרך הטובה לעצור את המגיפה. המצב הוא בבחינת מגיפה קשה". מצער, ששני מבצעים גדולים, שיצאו לדרך באוקטובר 1948, "מבצע יואב" בדרום ו"מבצע חירם" בצפון היו מלווים בעדויות, עליהן התבטא השר משה שפירא: "אני כבשתי פני בקרקע, כבשתי ונכלמתי, אם כזה המצב,
אינני יודע מצד מי צפויה סכנה למדינה - מצד הערבים או מצד עצמנו".
שר העלייה והבריאות ממפלגת "הפועל המזרחי", משה שפירא, הזדעזע כשעל שולחן הממשלה הצטברו עדויות קשות על מעשי טבח רבים, שביצעו חיילי צה"ל במבצעים "חורב" ו"חירם" בגברים לא חמושים, בזקנים, בנשים ובילדים.
השר משה שפירא לא יכול היה לקבל אלימות צה"לית בגברים לא חמושים, תושבים שנכנעו והרימו דגל לבן. בלבו של השר הדתי היה מונח הציווי מארון הספרים היהודי - "וְהָיָה אִם-שָׁלוֹם תַּעֲנֶה וּפָתְחָה לְךָ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָּהּ...". מה שדיבר אל ליבו של השר הדתי היה הציווי הערכי והמוסרי, הציווי שכולו שמירה על מוסר אנושיות בעת מלחמה וכך הוא מפורט בהמשך בספר "דברים" פרק כ'.
ההוראות האנושיות בעת מלחמה, העולות מחוקי המלחמה הפרוסות בספר "דברים", מצאו עצמן נכלמות ומבוישות לנוכח העדויות, שעמדו בפני השר חיים שפירא באותה ישיבת ממשלה על כיתות הוצאה להורג שטבחו בתשעה תושבים במג'ד אל-כרום בימי מצע חירם.
קשים היו הדיווחים מ"מבצע יואב" ו"מבצע חירם", בהם ניתן למנות אירועים קשים בכפר צלחה, בכפר צפצאף ובכפר דווימה. בכפר צלחה, ששכן בסמוך לגבול הלבנון ועל בתיו ואדמותיו הוקם קיבוץ יראון, הוציאו להורג חיילי חטיבה 7 כ-60 תושבים שנכנעו.
מצער, שאנחנו מתכחשים ונמנעים להכיר, שריסקנו את כל גבולות המוסר, שהציבו חוקי המקרא המקראיים, הדורשים מאתנו גם בעת מלחמה לשמור מכל משמר על גבולות של מצפון, מוסר וערכים אנושיים. את ריסוק הערכים המקראיים חש בכאב רב השר חיים שפירא ועל כך הוא ביטא את זעמו בישיבת הממשלה ב-7 בנובמבר 1948.
עלינו להכיר, שמעשי הטבח הרס הכפרים הערבים וגזל אדמות ורכוש זו פגיעה קשה בהוראות ספר דברים.
אין הצדקה להרוס כפר ועל בתיו ואדמותיו להקים את קיבוץ יראון. אסור לנו לקבל את הטיעון, שבכל מלחמה עלולים להתרחש גירושים ממקומות יישוב, לכן זה מוצדק שבתום המלחמה אנחנו מנענו, אנחנו ישראל הריבונית, את שיבת המגורשים והנמלטים, שיבת הפליטים לבתיהם. אסור לנו לראות כמוצדקת ההחלטה להפקיע אדמות ובתים והרכוש שהיה בתוך אותם בתים. מה שלמרבה הכאב ניתן לצין - כביזה.
עלינו להפנים, שחובה עלינו להוקיע ולהסתייג שבכפר צפצאף, מקום בו ממוקם היום המושב ספסופה, חיילי חטיבה 7 "תפסו 52 גברים, קשרו אותם אחד לשני, חפרו בור וירו בהם". כואב לקרוא עדות בה דנו בישיבת ממשלת ישראל בנובמבר 1948 שלאחר הירי ב-52 הגברים "עשרה עוד פרפרו, באו נשים, ביקשו רחמים... היו 61 גוויות, 3 מקרי אונס..." ובדרום בכפר דווימה "לא היה קרב ולא הייתה התנגדות, הכובשים הראשונים הרגו כשמונים אנשים..." זו הייתה פעולה של חיילי חטיבה 8.
אותי מצערת העובדה, שאנחנו במדינת ישראל ביצענו טיהור אתני, אנחנו פגענו בערכי המוסר של ארון הספרים היהודי.
