רשומה קצרה שהעליתי בשבוע שעבר בדף הפייסבוק שלי, העלתה עלי את חמתם של מגיבים ימניים. כתבתי: "ארץ ישראל שלנו, לא צריך בשביל זה את נוער הגבעות, רק נזק הם גורמים". מיד תגובות נזעמות הוטחו בי, לצד דברי שבח לנוער הגבעות. "ממך יוסי לא הייתי מצפה", כתב אחד. "לא מתאים לך", אמר שני. "אתה נופל בתעמולה של השמאל", הגיב שלישי, והיה מי ששאל: "למה להרוג את רוח הנעורים של צאן קדושים"? ושלא תהיה אי-הבנה: גם קיצוני השמאל, יותר משבאים להזדהות עם הפלשתינים המסכנים, חוזרים ובאים עם מצלמות לשם פרובוקציה. אלה גם אלה, אכן רק נזק הם גורמים. הראשונים לכלל המתיישבים בחבלי יהודה ושומרון והאחרונים לתדמית ישראל בעולם.
לא שהיה צריך את מחזות ההתנגשות בין שני המחנות הללו, כדי שהארגון האנטישמי אמנסטי יגדיר את ישראל כמדינת "אפרטהייד", או שהשגריר החדש של ארה"ב יכריז כי כף רגלו לא תדרוך בשטחים שמעבר לקו הירוק, אבל בוודאי תרמו לכך. אלה כאלה אינם רוצים בטובת ישראל, מציגים תמונת מצב עגום שבו התרופף השלטון בשומרון.
ובעוד נוער הגבעות וקיצוני השמאל חוגגים בשומרון, מתעמתים אלה עם אלה, נערכו בישובים הערבים חגיגות אחרות - ציון יום השנה ה-57 להקמת פתח. במפגנים ההמוניים, בהשתתפות בכירים בארגון הטרור, הועלה על נס המאבק המזוין נגד ישראל. הונפו בהם כרזות של "פלשתין הגדולה", בלטה נוכחותם של רעולי פנים חמושים, הוצגו דגמים של רקטות וכרזות של מחבלים חברי תנועת הפתח. גם ילדים השתתפו בהם, חלקם רעולי פנים שנשאו נשק. בתמונות ובסרטונים מהעצרת ברמאללה נראו מחבלים במדים, עם סרטי ראש של גדודי חללי אל-אקצה. ילדים הולבשו באופן דומה, צעדו כשהם נושאים דגמים שונים של רקטות, שאחד מהם נושא את הכיתוב "אסירי החרות" - רמז לששת המחבלים, שהצליחו לברוח מכלא גלבוע.
למי שאינו זוכר, פתח הוקם שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים, כאשר ישראל עוד הייתה בגבולות החנק שאליהם רוצים שונאיה להחזירנו. כבר ב-1964 לטשו הפלשתינים את עיניהם ל"שטחים הכבושים" בגליל, בנגב, בשרון ובשפלה. כבר אז המטרה הייתה חיסול המדינה היהודית. הם לא העזו למרוד בשלטון הירדני שמשל ביד חזקה בגדה, שלטונו של המלך חוסין. חשבו להקים את מדינתם במקום ישראל. כיום חלומם הגדול הוא לא רק להקים מדינה בשטחים ששיחררה ישראל ביוני 1967, אלא גם להגשים את החלום הגדול - פלשתין מן הים עד הירדן.
לא משכנע? ובכן, יש לנו ניסיון מר בשטח, בנסיגתנו החד-צדדית מרצועת עזה ב-2005. על הרצועה הזאת השתלט ארגון טרור קיצוני עוד יותר, חמאס, ומשם תוקף את ישראל וקורא ל"שיחרור כל פלשתין". ואם לא די בכך, הראיס אבו מאזן חנך לא מכבר את שגרירות "מדינת פלשתין" בתוניסיה, כאשר במבואה תבליט ענק של "מדינת פלשתין" על שטח הגדה וישראל. זה הראיס שהוזמן אחר כבוד לביתו של שר הביטחון בני גנץ בראש-העין, ולפי המדווח היה זה שיח, שבו ראש אש"ף ופתח מעלה דרישות, מחוות, כמו שיחרור אסירים-רוצחים, ובעצמו אינו מבטיח דבר, אינו מתחייב על הפסקת הטרור וההסתה. לא ידוע לנו על דרישות כלשהן מצד שר הביטחון מאורחו. "פגישה ביטחונית", הגדירו זאת בלשכתו, ולכן "לא מתייחסים".
ובעוד השניים משוחחים בחשאיות, הרשות בראשות אבו-מאזן ממשיכה במרץ לקבוע עובדות בשטח, בעיקר בתחומי C. בונה, סוללת, הורסת אתרים ארכיאולוגיים שקשורים ביהדות, מאפשרת זריקת אבנים על רכבים ישראלים ונוסעיהם, מסיתה את הבדואים וערביי ישראל, לוטשת עין לגליל ולנגב. בקיצור - פצצה מתקתקת. משתלטים על שטחים, בונים ישובים חדשים במטרה להשיג רצף טריטוריאלי בין שטחי A ו-B.
בעקבות הכרזת אמנסטי על ישראל כמדינת אפרטהייד, העיר רמאללה צהלה ושמחה. שמחו שם בוודאי גם למשמע קולות העולים מקואליציית-עשר-מעלות-ימינה, כמו זה של ח"כ מוסי רז, שהודיע (על סמך מה?) כי "אביתר לא תקום", כי "כל הגדה המערבית כבושה - זוהי המדינה הפלשתינית", כי "הימין בממשלה לא יקבל את מבוקשו". עזות המצח של רז נובעת מידיעה שבכוחו, חבר-כנסת בודד, להפיל את הממשלה. הוא לא ייעשה זאת, גם אין ראש ממשלה שיעמידו על מקומו, ינזוף בו, ובינתיים הפקרות לשונית.
מוסי רז וחבריו במרצ מצטרפים לקיצוני השמאל ולנוער הגבעות, לערעור אחיזת ישראל בחבלי המולדת ששוחררו לפני 55 שנים. נכון שבכל התקופה הארוכה הזאת לא הכרזנו על ריבונותנו בהם - פרט לירושלים והגולן - אבל תחת הממשלה הנוכחית גם המשילות ביו"ש מתערערת. גם הממשלה בחוסר נחישותה - רק נזק גורמת.