הזיות
הזיות על עולם ללא מלחמות ועל שלום מכות קשות בחברה המערבית ובחברה הישראלית. לא רק פראנסיס פוקויאמה טעה בגדול. אצלנו ייבאה
ממשלה מטורפת אלפי מחבלים מזוינים בהסכמי אוסלו; וכשאלו החלו לרצוח יהודים בסיטונות, היו מנוולים, שקראו לנרצחים "קורבנות השלום". בסיכומו של דבר, לא היה שלום (ולעולם לא יהיה, לעניות דעתי), והותרנו מאות קברים מיותרים, נכים והלומים לאורך הניסוי המופקר הזה בבני-אדם ובשרידות המדינה.
המערב רווי רעיונות על צדק, על אחווה, על שיתוף פעולה, ולא על מלחמה. יש שיאמרו, שהוא איבד את רצונו לשרוד – בריבוי המתמעט של המדינות המערביות (וגם של רוסיה, דרך אגב) ובאי-רצונו להגן על עצמו. לעומת זאת, את
ולדימיר פוטין מניעים רעיונות ברורים ולא סברות-כרס. הוא מעוניין לבנות מחדש את האימפריה הרוסית; לגאול את הכבוד האבוד של רוסיה, שנפגע קשות בשנותיה האחרונות של ברית-המועצות ובשנים שאחרי התפרקותה; ולבסס כלכלה בריאה ויציבה בארצו. כל היסודות הללו נמצאים במשבר הנוכחי עם אוקראינה, שהחל, כידוע, לפני כעשור, עם הפלישה הרוסית לחצי-האי קרים ובעידוד הבדלנים במזרח אוקראינה.
די לא מפתיע, שהמשבר החדש מתרחש בימי ממשל ביידן, שעולה על ממשל אובמה בהזיותיו ובאי-חיבורו למציאות, לא רק בעניינים בינלאומיים. אין ביקום רִיק, ופוטין, הנחוש והנמרץ, יצא כעת לסיים את המלאכה, שנטל על עצמו. וולודומיר זלנסקי, נשיא אוקראינה חסר-הניסיון, סמך על הקנה הרצוץ האמריקני, שהניף נשיא חלש וכמעט דמנטי, והופתע כמו רבים, שסמכו בעבר על ארצות-הברית. החלטתו התבררה די מהר, כצפוי, כמיקח-טעות אסטרטגי וככלי ריק. כך, גם ברית נאט"ו, שהתבררה כהולוגרמה. כלומר, אשליה, שמאחוריה אפס מוחלט (במעלות קלווין).
לכן, צריכות ליטא, אסטוניה, לטוויה, פולין, מולדובה, רומניה, בולגריה, אלבניה, סלובקיה, צ'כיה, קרואטיה, סרביה, אלבניה וסלובניה – כמו מדינות אסיאתיות, שנכללו בברית-המועצות – לפחד מכוונות הדב הרוסי בהנהגת פוטין. גם גרמניה צריכה לחשוש – כמו בימי המלחמה הקרה הראשונה.
תחילת הטעות האסטרטגית של אוקראינה הייתה בשנת 1994, כשוויתרה על הנשק הגרעיני, שהציבו בה הסובייטים, תמורת הבטחות של ממשל קלינטון ושל נאט"ו. כנראה, לא שמעו בקִייב על הבטחות קלינטון למוניקה לווינסקי... שווי ההבטחות הללו, התברר כעת, כקליפת השום – כמו ההבטחות של ממשל אייזנהואר תמורת נסיגתנו מחצי-האי סיני אחרי מלחמת סיני (1957).
רגע של עברית: כשאוצרים בבית-בד שמן מזיתים מקבלים שמן ושני תוצרים – גֶּפֶת, שהיא שאריות מציפת הפרי, ולוּם, שאריות הגלעין, שנופץ ונגרס. לא רצוי להשתמש בגפת השמנונית להאבסת בהמות, בגלל מרכיבים מסוימים בה. היא משמשת לדישון קרקע, לתעשיית הסבון ולהסקה. ללום אין כל שימוש, והוא נזרק. לכן, כּלום (כּ + לום) הנו דבר חסר-ערך כמו לום; וכך נוצר הביטוי, לא כלום – בעל ערך אפילו פחות מלום, שווה-ערך להבטחה אמריקנית.
המלחמה באוקראינה הוכיחה קבל עם ועולם, שבנחישותו, הצליח פוטין לשנות במו ידיו את המערכת הבינלאומית מחד-קוטבית בהנהגת ארצות-הברית (מאז קריסת ברית-המועצות) לרב-קוטבית. את ההגמוניה האמריקנית מכרסמות במרץ רב רוסיה וסין, המתחרות בה בכל היבט – כלכלה, צבא, מסחר בינלאומי, ספורט וכיו"ב – על כל גבעה רמה ובמרחבי האוקיינוסים ברחבי העולם. מטוסי סיור צבאיים רוסיים טסים באין-מפריע בסמוך לגבול האמריקני בצפון אמריקה, ונוחתים בוונצואלה. הרוסים דחקו את האמריקנים מסוריה, וצפו מגחכים לנוכח הבריחה האמריקנית מאפגניסטן. הם קבעו את מאחזם בטרטוס שבסוריה, ואיש לא יעקור אותם משם, כיוון שאינם אמריקנים. סוריה נשלטת על-ידיהם כיוון שהצילו את שלטון אסד, והוא יודע, שהוא חייב להם הרבה.
עם תום המלחמה באוקראינה צפוי, שהרוסים יעשו סדר במזרח התיכון. כנראה, הניזוקה המיידית, הודות למדיניות המטומטמת של ממשלת הזדון, תהיה ישראל. אחת מנקודות החוזקה הרוסיות הנה ראיית חשבון; וממשלת המרמה והכחש שלנו עשתה את כל הטעויות האפשריות ביחסה לרוסיה, אולי כדי להדגיש, שהיא "ממשלת שינוי", שלא כמו ממשלת נתניהו; ואולי כיוון שהיא שפחה עלובה וחרופה של הפרוגרסיווים האמריקניים.
מלחמה פוסט-מודרנית
הרוסים לא קראו, כנראה, את כל המלל הריק, שמפיקים הגנרלים שלנו בדברם על המלחמה העתידית. אומנם הם הפעילו מערך סייבר ענק נגד אוקראינה, כולל ניסוי כלים בחבלה במערכות האוקראיניות, ומערך לוויני תצפית, אך כוחם העיקרי הורכב מארמיות (מפקדה, המפעילה קורפוסים, גיסות) מאומנות של צבאם – משוריינות, ממוכנות וחי"ר – בנוסח הקלאסי, שפועלות ככוח משולב עם מערך כבד מאוד של כוחות מיוחדים, של אש, של ים, של נחתים ושל אוויר, שתקפו בו-זמנית בשלוש זירות. זה מחייב שליטה ובקרה (שו"ב) מתקדמות ביותר, ומפקדים מנוסים ובעלי שיעור קומה.
ההספדים המלומדים של מומחים רק-בעיני-עצמם ישראלים ואמריקניים על הטנק לא הרשימו אותם. הכוח הרוסי, שפלש לאוקראינה, הורכב מהרבה רכב קרבי משוריין (רק"ם) מתקדם ומשופר בשיתוף עם חי"ר ועם חי"ר משוריין. הרוסים הניחו מגף ענק, כבד, נייד, נחוש וקשוח על הקרקע, ולא היססו להיכנס לשטחים עירוניים בנויים. צבאם נבנה, הוכשר, ואומן היטב לאפשרות כזו; ובמקביל, הוכשרו ואומנו מפקדים ראויים.
המסקנה: צבאנו, ששם את יהבו על פטנטים של טכנולוגיה מתקדמת, אינו בנוי כיאות למלחמה פוסט-מודרנית, שאינה נעשית במלים ובפירוטכניקה, אלא על-ידי כוחות כבדים, ניידים ומהירים, שפועלים בחוכמה בלוחמה משולבת בין-חילית ובין-זרועית. כלומר, על-ידי טנקים ורק"ם אחר, רגלים, סיור, הנדסה, תותחנים, אוויר וים. האם ילמד צבאנו את הלקח?! מסופקני. גם בעשור השלישי למאה העשרים-ואחת מעדיף צבאנו לרעות רוח, ולהיות מיליציה מבורדקת ולא צבא מקצועי, שרוצה לנצח את אויבינו באשר הם.
כאמור, אין תחליף לתמרון יבשתי כבד, נחוש והחלטי; ואת זה לא יכולים לעשות (אולי, בינתיים) כוחות מיוחדים ומטוסים מאוישים מרחוק, אלא רק אוגדות שריון ואוגדות חי"ר, שיהיו כבדות דיין, כדי להנחית מכה מהירה וקשה על האויב באשר הוא. פעם קראו לזה במקומותינו, "הלם השריון".
החמצות
את הלקח הזה מהמלחמה באוקראינה נחמיץ, כנראה. בשנות השלושים למאה הקודמת, זלזלו כל צבאות העולם בטנקים, שהופיעו בראשונה בשדה המערכה במלחמת העולם הראשונה (כולל במערכה על עזה). רק שלושה גנרלים הבינו אז את המהפכה שיצר הטנק – ג'ון פרדריק צ'ארלס פוּלֶר הבריטי, שארל דה-גול הצרפתי והיינץ וילהלם גודריאן הגרמני. לכן, הגיע הצבא הנאצי, שפיתח את תורת מלחמת הבזק (בליצקריג), המבוססת על עוצבות שריון, להישגים כבירים בשנים 1941-1939.
מזלם של האמריקנים, שנכנסו למלחמת העולם רק בסוף 1941, כשהלקח נהיה ברור לחלוטין, ועמדה לרשותם תעשיה ענקית, שסיפקה להם ולבעלות-בריתם עשרות אלפי טנקים.
בשנות החמישים החליט צה"ל לבנות עוצבות חי"ר ולא שריון בתואנה, שהטנק אינו אמין טכנית. מלחמת סיני הוכיחה לו את טעותו, כשחטיבה 7 הופעלה שלא לפי הפקודה, ומוטטה את המערך המצרי באבו-עגילה. "
השריון עשה היסטוריה", שרו לאחר מכן.
כלומר, לצבאות בכלל ולצה"ל בפרט יש נטייה לבנות כוח למלחמה הלא-נכונה, או לקודמת, תוך בזבוז הרבה משאבים לאומיים, ולא למלחמה הבאה. זאת, כיוון שהם שמרניים, ומאמצים בקלות ובדב̤קות תפיסות מוטעות. יתר על כן, למרות ביצועיו הכושלים, חי צבאנו באשליה, שאינו טועה, אינו צריך להפיק לקחים, ואינו צריך ללמוד מניסיון אחרים. לכן, למרות שפע הדמגוגיה, לא ניצח צבאנו מאז אמצע יוני 1967 בשום מלחמה, בשום מערכה ובשום מבצע גדול; וגם מכישלונותיו הרבים לא טרח להפיק לקחים. מאפיינת אותו התנהגותו של מוטה גור, שעם היבחרו לרמטכ"ל, בשנת 1974, קבע, שאין צורך לחקור את מלחמת יום הכיפורים, ולהפיק ממנה לקחים, כיוון שהוא יודע מה היה לקוי וכיצד לתקנו. את פירות השחצנות הריקה של גור אכלנו, כידוע, בלבנון.
וזה מזכיר לי, שבשנת 1968 בילתה משלחת-חקר של צבאנו באירופה, כדי להבין מה אירע בפלישה הרוסית לצ׳כוסלובקיה. המשלחת חזרה ארצה, והפיקה חוברת גדושה בפרטים, שמסקנתה: התורה הסובייטית מורה להונות את האויב. משמע, לצאת למלחמה מתוך תרגיל גדול. בעקבות המסקנה הוכרזה בצה"ל כוננות למלחמה כל אימת שהיה תרגיל גדול במצרים ובסוריה – חוץ מאשר בשעת התרגיל המצרי "תחריר" 41, בסוף ספטמבר 1973.
לכן, בשעת מבחן, חס וחלילה, יעמדו לרשותנו רק עוצבות קלות, כמעט ללא טנקים, שלא הוכשרו ולא אומנו למלחמה פוסט-מודרנית. שוב נזדקק לרחמיו של שומר פתאים, כיוון שברוב סִכלותו, העריך צבאנו לא-נכונה כיצד תיראה המלחמה הבאה, ובנה את עצמו לתרחיש שגוי, אם לא אובדני. לתיקון הליקויים הללו נזדקק להרבה משאבים ולהרבה זמן; וכידוע, הם לא יעמדו לרשותנו בשעת מצוקה.
