בלילות האחרונים אני חש כאזרח אוקראיני, מותקף ובודד, ממתין לסיוע ומקבל נאומים ריקים, מצפה להגנה ומקבל הצעות לתפילה, לכוח עליון שיעזור, מייחל לעצירת הכוחות הרוסים, הדורסים את כל הנקרה בדרכם ומקבל סנקציות כלכליות צנועות במיוחד. בלילות האחרונים אני חש כאזרח אוקראיני, בודד, בלי מגן וסעד, עם מילים חלולות של מנהיגים עייפים, נותר עם הפליטות הנוראה שהתהפכה עליי ועל יקיריי בין רגע, ומנסה להאמין שהעולם הנאור יתגייס לעזרת עמי, לא בפטפוטי סרק חסרי משמעות כי אם במעשים, ואז אני מתעורר וחש לבדי.
נטישת אומות העולם את אוקראינה, היא עוד צעד של אומות שבעות, עייפות, מנוכרות, היא עוד הוכחה כי אל לו לעם, אל לה למדינה לסמוך על-אף מעצמה אלא רק על עצמה.
חבר סיפר לי סיפור עם מוסר השכל. ערב אחד החליט יענקל לשחוט פרה דשנה ושופעת במיוחד. הכין את המצלה, ביקש מבתו שתזמין את כל החברים לארוחת גורמה עסיסית על חשבונם, כהוקרה לחברות. הבת יצאה מביתה ועמדה במרכז הרחוב זועקת "בית שלנו נשרף, חושו הצילו", לשמע צעקותיה היו רבים משכניה ששמיעתם הייתה סלקטיבית במיוחד והמשיכו בדרכם. מנגד היו אנשים שלא הכירה כלל אשר שמו נפשם בכפם והגיעו לכבות את השריפה שלא הייתה. כשהגיעו לביתה של הנערה הצועקת שריפה המתינה להם ארוחת מלכים. בתום הארוחה שאל האבא את בתו מי אלה האנשים הנחמדים שהזמנת, השיבה הבת, אלו החברים האמיתיים שלנו אשר חשו בעת צרה.
ועתה, עמים הצילו שריפה, אוקראינה בוערה כולה, על משקל השיר "העיירה בוערת" של, מרדכי גבירטיג, כאז כן עתה, "ואתם חובקים ידיים בלי הושיט עזרה, בלי כבות את אש הלהב, אש העיירה". הזעקה מהמאה הקודמת נשמעת שוב, ונכון לכתיבת שורות אלה נענית באמפתיה, הזדהות, ועוד נאום חלול, חסר חשיבות.
בלילות האחרונים אני חושב על הלבד הזה בעת שהבית בוער, חושב מיהם החברים האמיתיים שלי, מהרהר על החשיבות שהנהגת המדינה תדע, תבין ותפנים כי אם חלילה נדרש להגן על אזרחי המדינה וגבולותיה, אין על מי לסמוך אלא על עצמנו בלבד. לנאומים חלולים אין אנו זקוקים, הם לא יושיענו.
שתי תמונות ליוו אותי השבוע, התמונה הראשונה, ההפגזה על העיר קייב, המלחמה שנכפתה על אוקרינה ודממת העולם. תמונת כאב, תמונת תסכול וזעם. התמונה השנייה, עשרות מסיימי קורס קצינים בבה"ד 1, בית היוצר לקצין העברי, כשהם נושאים בכותפותיהם כומתות במגוון צבעים, של חילות קרביים, אוחזים אלה בידיים של אלה ובמעגל גדול שרים בעוצמה ובעוז רוח לרגל סיום לימוד מסכת מגילה, "אשרי מי שעסק בתורה ועמלו בתורה, עושה נחת רוח ליוצרו". שתי תמונות, שני עולמות ותקווה אחת. עם אשר מפקדיו אינם גידולי מים אלא ארזים חסונים עם שורשים עמוקים יכול לעמוד בפני כל רוח בגבורה ובעוז.
הרוח היהודית האיתנה אשר עמדה בעוז בצוק העיתים, בהזדמנויות היסטוריות מורכבות וקשות, אינה יצריכה להישען על אומות העולם, אינה זקוקה לנאומים חלולים, הרוח היהודית היא החיל והחוסן לעם הנצח.
כאומה בעלת שורשים, אומה אשר אין רוח המסוגלת לעקרה ממקומה, חשתי לשמע שירי הקצינים היהודים בארץ ישראל, צאצאיהם של היהודים המומתים באוקראינה ובפולין, שאינני לבד, שאפשר לסמוך על עצמנו, עם לוחמים חדורי אמונה בצדקת דרכם, לוחמים המאמינים שלחיות במדינת העם היהודי היא זכות, ובעיקר חובה לדורות. לא עוד העיירה בוערת כי אם הננו כאן, מגינים על מולדת ההיסטורית. בימים אחרי לילות החשש מ-הלבד אני רגוע יותר, יש לנו צבא מוסרי ועוצמתי, יש לנו אמונה, יש לנו דרך, יש לנו על מי לסמוך.