השורות הבאות עלולות להיראות כשחיה נגד הזרם: בעוד שכל העולם הנאור מגנה, ובצדק, את ההתנפלות התוקפנית של הדב הרוסי על השכנה 'הקטנה' אוקראינה (שהיא המדינה השנייה בגודלה באירופה), עלולים הדברים הבאים להיתפס ככתב סניגוריה על הבריונות הרוסית מחרחרת המלחמה. ולא היא. בראיה יהודית היסטורית אין מדובר במלחמת ממלכת הרשע מול כבשה תמימה שלא הזיקה לאיש.
לאורך אלף שנות היסטוריה, היוו אוקראינה ורוסיה סוג של גהינום עלי אדמות כלפי אוכלוסייתן היהודית. בשתיהן נאנקו אחינו ואחיותינו תחת מגפי הרשע של הפוגרומיסטים שלא נחו לרגע, ומנת חלקם הייתה רק פרעות ושחיטות, אונס וכפיה. האנטישמיות הפרבוסלבית המבעבעת בשתיהן, הייתה תפלצתית, חייתית, בלתי אנושית. על אדמתן "הָיִינוּ לַעַג וָקֶלֶס, נֶחְשבְנוּ כְּצֹּאן לַטֶּבַח יוּבָל, לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וּלְמַכָּה וּלְחֶרְפָּה" (מתוך תפילת תחנון של ימי ב' ו-ה', שתיעדה נאמנה את שפל מצבם של היהודים בגלויות איוואן האיום).
בפוגרומים של ת"ח ות"ט פשטו באוקראינה קלגסיו של הצורר חמילניצקי על בתי היהודים ושפכו דמם של רבבות חפים מפשע. חמי"ל ימ"ש (כך כונה במקורותינו) הוביל את מרד הצמיתים והקוזקים, אבל בדרך טבח עם כנופיותיו כ-50,000 יהודים שנשלחו לעולם האמת באמצעות מיתות משונות ואכזריות, אנסו נשים ונערות ללא חמלה, ואת הניצולים מכרו לעבדות או אילצו להמיר דתם.
בדרכו הלך הצורר פטליורה, שבהיותו שר המלחמה של אוקראינה (1919), יזם כ-60 פוגרומים, שבהם נרצחו בסאדיזם מצמית עשרות אלפי יהודים. אלה שנסו אל החופש נרצחו בירייה, ואלה שנותרו בבתים נרצחו בנשק קר, כדי לחסוך בתחמושת. בדרך סוררת זו הלכו גם הצוררים דניקין ובאנדרה ורבים אחרים, כל אחד בזמנו, במרוצת אלף שנות צלמוות אוקראיני.
ואלה הן רק דוגמיות קצרות לטבח המתמשך של היהודים באוקראינה, שמבצעיו זוכים גם היום לכבוד גדול בחוצותיה של המדינה. שתי אנדרטאות מרכזיות מנציחות בקייב את דמותו של חמי"ל ימ"ש, ואילו פטליורה וחבר מרעיו הונצחו בשמות הרחובות. ההיסטוריה המקומית גאה בהם.
איבת האוקראינים ליהודים עלתה על כל דמיון. ישראל גימפל, יהודי רענני, זוכר עד היום, שכשהוא וחבריו הילדים נמלטו בימי חמת המציק ליערות, מפני הנאצים הארורים, שלבסוף נואשו מהם והניחום לנפשם, התעקשו הפורעים האוקראינים צמאי דם יהודי לדלוק אחריהם, על-מנת להסגירם לעמלק הגרמני. עד היום הוא זוכר את תאוות הרצח שהייתה להם בעיניים: "הם היו גרועים מהנאצים".
מפנה חיובי
לא שהרוסים היו טובים יותר. להפך. היודופוביה בשתי המדינות התחרתה בעוצמת האיבה שלה. הצארים הרוסיים עודדו את האיכרים הנבערים והאינטליגציה לפעול ברוח 'הכה ביהודים והצל את המולדת'. אותה שנאה, אותן פרעות. רק השמות והתאריכים השתנו מפעם לפעם. הדברים הגיעו לשיא הרשע בזוועות 'סופות בנגב' (1881-2), ברחבי האימפריה, ששליטיה טרחו להמציא 'פתרון סופי' מקורי משלהם לבעיה היהודית: שליש יתנצרו, שליש יהגרו ושליש ימותו רעב. ולא נשכח את גזירת הקנטוניסטים המבחילה שחטפה ילדים לעבודת צבא הצאר למשך 31 שנה, ואת פרעות קישינב שפרחו בהשראת ההנהגה הרוסית. שרשרת של פרעות ופוגרומים, מדחי אל דחי.
מול ההיסטוריה של שתי המדינות שידיהן דמים מלאו, צריך להודות במיפנה החיובי שחל היום ביחס ליהודים בשתיהן. באוקראינה שולט ראש ממשלה יהודי, שאינו מסתיר את יהדותו וזו לא עמדה לו למיכשול במרוץ ללשכת הנשיא, ובמוסקבה יושב 'הצאר החדש' פוטין, שמגלה לאורך כל הדרך יחס חם ואוהד כלפי העם היהודי; מעולם, אבל ממש מעולם, לא ישב בקרמלין שליט פילושמי כמותו. דוגמה ניצחת: על-אף עמדתה הפרו מערבית של ישראל והצטרפותה לגינויי הקואליציה האנטי רוסית בהנהגת ארה"ב, פוטין אינו נוקם ונוטר, ואינו מסכל את הטיסות המבצעיות של חיל-האוויר הישראלי בשמי סוריה, במירדף אחר צוררים אירנים.
פוטין הוא ידיד נפש של הרב ברל לזר, רבה של רוסיה, והוא זה שסיפר ל'גלובס' (17.5.19), כי לפוטין פינה חמה בלב לעם היהודי: "בזמן הקומוניזם, השלטון חילק דירות בין כמה משפחות. פוטין הנער גדל בדירה קטנה שנחלקה עם משפחה יהודית. הוריו היו אנשים מאוד פשוטים, שחזרו מאוחר הביתה מהעבודה. כשפוטין חזר מביה"ס, הוא נכנס לשכנים היהודים, שומרי תורה ומצוות. על שולחנם סעד מדי יום, כולל סעודת שבת, שאליה הוזמן פוטין להצטרף. היה לפוטין קשר מאוד חזק למשפחה הזאת והוא חוזר ומזכיר שהערכים שראה שם, ערכים משפחתיים וערכים בכלל, עשו עליו רושם מאוד חזק: הוא זכר את הגפילטע פיש וה'חאלע' שאכל איתם, ואיך האבא ישב ולמד דף גמרא אחרי סעודת השבת".
דברים דומים אמר ל'גלובס' גם צבי מגן, לשעבר שגריר ישראל ברוסיה ובאוקראינה, כיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי: "אני לא מכיר את הסיפור הספציפי, אבל לנושא יש רגליים והוא מבוסס", אמר. מגן ציין כי "יותר מפעם אחת פוטין דיבר על כך שהיה מוקף בשכנים, ידידים ומאמני ג'ודו יהודים, כך שיש לפוטין נוסטלגיה ליהודים שגדל סביבם. גם המורה שלו הייתה יהודייה שעלתה ארצה, ובביקורו בישראל, פוטין גם דאג לשדרג את רמת החיים שלה וקנה לה דירה" (בבת ים). מגן הוסיף כי שמע במו אוזניו מפוטין כמה פעמים על יחסו החם לעם היהודי. כל זה לא בא לסנגר על התוקפנות הרוסית. אבל זה כן בא להזכיר לעצמנו, שהסיפור הזה מאוד מורכב. לא הכל לבן/שחור.