ליבי יוצא לפליטים האוקראינים המשלמים את מחיר הטיפשות של מנהיג חסר אחריות ודיקטטור שבמערב עד כה חיבקו בחום ובהערכה משונה. ליבי יוצא לפליטים האומללים, המראות ממעברי הגבול, ממצעדי הנשים והתינוקות, הילדים והקשישים, הכאב הניבט מעיניים טרוטות מעייפות, מחרדה, מחוסר ודאות, מבט של עקורים בעל כורחם, הצועדים, אוחזים בשאריות חייהם שהוכנסו לתוך שקיות ומזוודות ומתפללים לשרוד את התורים הארוכים, הקפואים, השותקים. ליבי יוצא לפליטים הנמלטים בתקווה להציל את חייהם, הנשים הנפרדות מבעליהם, הילדים הבוכים אל מול דמות אביהם המתרחקת, האם הנפרדת מבנה הצעיר היוצא להגן על המולדת.
אני גאה מאוד במדינת ישראל אשר פתחה את ליבה, לקליטת פליטים שאינם יהודים, ולקליטת פליטים יהודים השבים לביתם האמיתי, הבית היחיד של העם היהודי, למדינת ישראל. ההתגייסות המרגשת של ממשלת ישראל, של אזרחי ישראל, להצלת יהודים מאימת המלחמה, מעוררת התפעלות והינה אות כבוד לסולידריות החברתית ולערבות ההדדית. כך צריך להיות, כך חייב להיות, פתיחת שערי מדינת ישראל, הבית היהודי של כל יהודי בעולם, לרווחה ובאהבה.
ועתה במחילה, מה אמור לחשוב האזרח מנגיסטו אלמו מחדרה או אבי בלטה מירושלים או ברטוקן אדנה מפתח תקוה כשהם שומעים את עשרות השדרים הישראלים הפרושים באוקראינה, במעברי הגבול, מראיינים, מסקרים, מתרגשים עם כל חילוץ. מה אמור להרגיש סולומון ביו מעפולה אשר כשהוא מתרגש עם כל עם ישראל בנמל התעופה בן-גוריון, כשמאות צעירות וצעירים מקבלים בדגלי ישראל המונפים אל על ובשירת 'הבאנו שלום עליכם', את הפליטים האוקראינים הנסים משדה הקרב ומחולצים ברכבת אווירית של מדינת ישראל.
אות קין
מה אמורה לחוש אדיסה טגניה מתל אביב כאשר היא רואה עם שלם מתגייס להצלת יהודי אוקראינה היקרים. ובכן, מנגיסטו, ברטוקן, אבי בלטה, סולומון, אדיסה, עומדים נפעמים מההתגייסות המרגשת במפעל הצלת יהודי אוקראינה, מוחאים כפיים ומוחים דמעות. דמעת התרגשות ודמעה על היחס האחר לו זוכים אחיהם, הוריהם, ילדיהם, היהודים באתיופיה אשר המלחמה בה אינה שונה מהמלחמה באוקראינה, המלחמה שאיש לא מסקר, המלחמה שאף צוות שידור מיוחד לא טס לראיין משפחות יהודים מבוהלים, מפוחדים, קוברים מתים.
המלחמה שאין לה זכר בציבוריות הישראלית, שאינה פותחת מהדורות חדשות, שאינה מעוררת אמפתיה, המלחמה שמדינת ישראל מתעלמת ממנה ולא מתגייסת להציל את יהודייה על כל הגדרתם כמו את יהודי אוקראינה על כל הגדרתם. הצביעות הנוראה הזועקת היא חרפה להנהגת מדינת ישראל, לתקשורת הישראלית, לאזרחי מדינת ישראל אשר אינם תובעים את עלבונם של היהודים הנמצאים באתיופיה הנמצאת במלחמה. הצביעות הנוראה היא אות קין שלא יימחה במהרה על העדפת הצבע הלבן על פני הצבע השחור, על העדפת בני אדם על בני אדם, על היחס הנורא ליהודים בשל צבעם, בשל גזעם.
מדינת ישראל, על זרועותיה, חייבת לעשות חשבון נפש יסודי ומעמיק, חשבון נפש מידי, להחיל את אותה התגייסות לבורחים מהמלחמה מאוקראינה על הסובלים במלחמה באתיופיה. האפליה הנוראה רשומה לא רק על ממשלת ישראל וההנהגה כי אם עלינו, האזרחים, המאפשרים לגזענות ממוסדת להתקיים. ליבנו עם הפליטים מאוקראינה, ברוכים הבאים, ברוכים השבים, ליבנו עם היהודים הנאנקים תחת רעם התותחים וההפצצות באתיופיה, ברוכים השווים, מדינת העם היהודי אינה מבדילה בין דם לדם בין שחור ללבן, בין יהודים.