רציחתם בפיגוע הנורא בלב מדינת ישראל של איתם, ברק ותומר, הקורבנות האחרונים בגל הטרור המכה ברחבי מדינת ישראל, מוכיחה שוב ושוב את אפסותן של הקלישאות העצובות והנבובות, ריקנותם של משפטים חלולים אשר מאחוריהם ריק אחד גדול. הכלום המכסה על חוסר היכולת והאין אונים מתחיל במשפט, 'דם יהודי אינו הפקר', נמשך במשפט, 'תנחומנו הכנים למשפחות הנרצחים וברכת החלמה מהירה לפצועים', ונחתם במשפט, 'זרועו הארוכה של צה"ל תניח ידה על המפגע, וסייעניו'.
כלל פשוט הוא, ככל שרבים משפטי המחץ, נאומי הזעם, הצהרות והבטחות, המעשים בפועל מתרחקים. נאום חלול ככל שיהיה, או נאום עוצמתי ככל שיהיה, כולל הנפות ידיים במקומות הנכונים, גוו זקוף ופה קפוץ, אינו מקדם במאומה אל עבר הפעילות האמורה למנוע מהמחבל הבא לצאת למסע רצח יהודים, ללא כל צורך בהסבר הגיוני וסיבות אשר בינן לבין רצח יהודים אין ולא כלום.
היום נטמנו איתם, ברק ותומר באדמת ארץ ישראל בה חיו, אותה אהבו, בה חלמו לבנות בית, לטעת עץ, להגשים את חלומותיהם, לגדל ילדים, ייטמנו, ועימם אוהביהם אשר עולמם חרב עליהם ואין מנחם. סכסוך הדמים של אויבנו הוא מורכב, מאתגר, קשה, מיטב הלוחמים בכל זרועות הביטחון עמלים לנצחו בכל יום מחדש, נאבקים בעוז ובעוצמה לנטרל כל סיכון אפשרי, ולהם ההערכה והתודה הגדולה. ברם, האמת, בניגוד למורכבות הסכסוך, היא פשוטה ולא מורכבת.
אם נשכיל להבין את האמת הפשוטה, נדע מי האויב העומד מולנו, נאפשר לזרועות הצבא והמשפט לפעול מול האיום והסכנה כאל מול אויב, ולא מול 'זאב בודד', 'טרור יחידים' ושאר המצאות ישראליות המבקשות למתן את עוצמת החרדה וחוסר האונים בצד הישראלי. אם נפסיק לספק לעצמנו הסברים רציונליים למניע, אם נפסיק לשקר את עצמנו בשלל תירוצים מגוחכים, אם נסתפק במלא פשטותה של האבחנה הברורה, מול אויב המבקש לטבוח ביהודים ולהעבירם מעל פני האדמה, מול עם המבקש שלום ופועל למיתון השנאה והעוינות כלפיו. אם נחדל מלהאמין לסיפורי הבדים בהם אנו מלעיטים את עצמנו, בהם אנו מייגעים את מוחם של אזרחי המדינה, ההתמודדות מול הרוע, מול הסכנות, מול האויב תהייה ללא ספק ברורה ומשמעותית יותר.
ההפרדה חייבת להיות ברורה, בין הערבים לבין המחבלים. הערבים החיים במדינת ישראל ומחוצה לה ואינם עסוקים בטרור, מוזמנים לעבוד במדינה ולזכות ביחס אנושי ומכבד, כמו כל אדם בחברה תרבותית. מנגד, מחבל הינו אויב, עם כל הצער וההתלבטות המוסרית והחמלה היהודית דין משפחתו יהיה כדינו, זהו הכלל הראשוני בתורת ההרתעה. ביום בו מחבל יוצא לרצוח יהודים אך ורק בשל יהדותם, לא בשם שום הסברים "מלומדים" המנסים לטהר את השרץ, ללא שום "הבנות" ודיבורי קיפוח, אהבה נכזבת, ריב עם אביו, כישלון במבחן. ביום בו ידע המחבל כי ישלם מחיר כבד ומשמעותי מאוד, תשוב ההרתעה.
התמונות המזוויעות של שמחת שונאי היהודים, של המחבלים בפוטנציה העולזים על רצח יהודים, עמידתו של אב המחבל, במשך זמן רב כשהוא משבח מהלל ומפאר את בנו הרוצח, מסית נגד היהודים, מחלק סוכריות ומיני מתיקה על "הצלחת" בנו המתועב, היא בדיוק האנטיתזה להרתעה. הריצה המוזרה של "מחייה השלום המדומה", למיניהם, שרים בממשלת ישראל, אל לשכתו של מכחיש השואה ומממן משפחות הטרור ומשפחות המחבלים היא אנטיתזה להרתעה.
המציאות בה אישי ציבור, ערבים ישראלים, מפרסמים ברשתות החברתיות שירי הלל ומעניקים כבוד למחבלים מחייבת טיפול מהיר, חד, חסר פשרות ומשמעותי. עד אשר לא נשכיל להבין כי אנו במלחמה מול אויב עקשן, מול שונא יהודים, לא נוכל לנצח בקרב ולהביס את המבקשים את נפשנו. מדינת ישראל, שואפת שלום, מעניקה זכויות למי שמבקשים לחיות עימה בשלום, מדינת ישראל חייבת להחזיר את המשוואה הפשוטה והכל כך הגיונית, ערביי ישראל, אזרחים שווי זכויות חייבים לבחור הלנו הם אם לצרינו. ערביי יהודה ושומרון המבקשים להתפרנס בכבוד ראויים ליחס מכבד. מחבלים ידעו כי המחיר יהיה כבד מנשוא, בלתי נסבל ולא משתלם בשום פנים ואופן.
הרהור על האיש שבא משם
בכל בוקר מתייצבים אלפים מסובב ג'נין עם הצידניות הכחולות ממתינים למעסיק שייקח אותם כדי שיוכלו להרוויח את פת לחמם. בכל בוקר בעברי ליד ריכוזים שכאלה ליבי נכמר על התמונה העגומה בה בני אדם החלו את מסעם אל העבודה מהשעה ארבע וחצי בבוקר, עם צידניתם, בגשם ובשמש הקופחת, בלי להיפרד מהאישה בלי לנשק את הילדים בדרכם לבית הספר, בכל בוקר החמלה מתגברת, עד לבוקר הבא.
הפועלים הערבים הבאים משטחי יהודה ושומרון, מבקשים פרנסה, פועל שבע, המרוויח לחמו בזיעת אפו, המבקש לקיים משפחתו בכבוד, רצינו להאמין, לא יעסוק בטרור. לכן הפקרנו כאסטרטגיה את הגדרות במשך שנים רבות, העלמנו עין כנגד אלפי שוהים בלתי חוקיים שהגיעו בכל יום, לא דרך המעברים המוסדרים כי אם דרך הפרצות בגדר, האמנו שפועל שבע לא יעסוק בטרור. ואכן רובם המכריע של הפועלים אינם מבקשים לבצע פיגועים.
בלב שלם ובאמונה מוחלטת ברי לי כי הרוב המכריע של האנשים עם הצידניות הכחולות, אכן אינו עוסק בטרור, אינו מבקש לטבוח ביהודים, חי את יומו ומקווה כי ימצא הקבלן אשר יעסיק אותו ביום זה. למרות תחושת החמלה והרצון להיטיב את חיי הפועלים איני יכול להתעלם מהמראות הנוראיים, של ג'נין וסביבותיה, אשר פצחו בחגיגות השנאה המתועבות ברחובותיהם, חגיגות שמחה על רצח חפים מפשע, של רוצח שיצא מקרבם חגיגות בהם משתתפים ילדים, נערים, זקנים ונשים.
חשבתי על העולזים והשמחים אל מול בית המחבל, הבטתי בעיני הרוקדים משמחה, שמעתי את צהלולי הנשים החוגגות את המוות. עצמתי עיניי לרגע וראיתי חלק מאותם חובבי מות היהודים, עומדים בצומת הכניסה לעיר, משוועים לפרנסה, מעוררים חמלה, לפתע הכתה בי ההכרה כי איש לא כופה על חובבי המוות וחוגגי הרצח לחלק סוכריות ולרקוד ברחובות הערים. הבנתי שהמאבק נגד הטרור מחייב מאבק שיטתי, עיקש גם נגד סייעניו, המסיתים, מחלקי הסוכריות מהללי מוות, אף אלו סייעני המחבל, אף הם חייבים בהרתעה.
מחר בבוקר כשאחלוף שוב מעל מקום התכנסותם, אביט בהם, בצידניות הכחולות, בעיניים המשוועות לעבודה, לפרנסה, לא אדע אם חגגו הם את רצח היהודים בחוצות קבטיה, בסמטאות ג'נין, ברחובות זבבדה, בשכונת פקועה, אם חילקו סוכריות כשהם באקסטזה של אושר על רצח יהודים חפים מפשע, או שמא ישבו עם ילדיהם בביתם ממאנים לחגוג מוות של בני אדם. החמלה הגדולה תמשיך לחיות אבל עם סימני שאלה גדולים והטלת ספק.
תקשורת חסרת גבולות
עכשיו הזמן לבחינה מחודשת של גבולות יחסי הציבור והמרדף אחר הרייטינג חסר המעצורים. בחינת הגבולות עם מערכת איזונים, בלמים וסנקציות נדרשות, אשר יהיו ברורים וידועים לכל. מסע החרפה התקשורתי, כפי שהתגלה בפיגוע, חשף את ההפקרות והתחושה שהכל זה רייטינג, יחסי ציבור, ובעיקר חוסר מקצועיות הזועקת לשמיים. התמונות המבישות הללו הן תמונת מראה של המציאות התקשורתית המופקרת אשר אפשרה אותם בלהט הרייטינג והראשוניות.
התמונות המבישות הן לא רק של אנשי התקשורת כי אם גם ובעיקר של אנשי הצבא, המשטרה וזרועות הביטחון אשר לא פעלו כמצופה לסגירת הזירה, ליצירת סדר בכאוס המוחלט אשר שרר במשך שעות ארוכות וחשף את ערוות התקשורת וערוות כוחות הביטחון.
באסון המסוקים, היכה בי הברק כאשר ראיתי את הקיטבגים של החיילים אשר נספו באסון, ההודעה על נפילתם הגיעה למשפחות דרך מרקע הטלוויזיה. המציאות בה כתבים מסתערים בשידור חי יחד עם כוחות הצבא והמשטרה ובהם כוחות אשר אין לחשוף את פניהם, החדירה הגסה לבתי האזרחים במהלך החיפושים, ההפקרות הזו אסור לה שתחלוף עם הקמת עוד ועדה קיקיונית שתוצאותיה יזרקו אל מחסן הבלתי משומשים.
תדע מערכת, ידעו עיתונאים, ידעו צלמים, כי מעתה יגבה מחיר אישי מכל מי שיפר את הכללים הבסיסים, מכל מי שיפרסם מידע המסכן את חיילנו ושוטרינו, מכל מי שיסייע לאויב בעת לחימה. ההפקרות של חלק מכלי התקשורת אשר חצתה את הגבול מחייבת קוד אתי ברור לצד סנקציות נגד המפרים אותו.
איתם, ברק ותומר, נוחו בשלום על משכבכם, ימתקו לכם רגבי אדמה של המולדת. הי"ד אשר נרצחו בארבעת הפיגועים האחרונים, תובעים י"ד חזקה, עוצמתית, שיטתית נגד המחבלים וסייעניהם.
