בשיח הציבורי, ובמידה רבה גם התקשורתי, לא נהוג להבחין בין ערבים כאשר נעשה שימוש במונח זה בדיון פוליטי או ביטחוני. אך האמת היא, שבכל הנוגע לערבים, אלו החיים בינינו - כאזרחים או כתושבים בשטחים - יש להבחין ברוח חג הפסח, בין ארבע זירות טרור, שאיתן מתמודדת ישראל בשבועיים האחרונים.
הזירה הראשונה היא האזרחים הערביים של מדינת ישראל. בקרב מגזר זה יש קשת של דעות ביחס למדינה ואידיאולוגיות הנעות משילוב לבדלנות, ממסורת למודרנה, וממתינות ועד לקיצוניות. שני פיגועי התופת בבאר שבע ובחדרה, פרי תכנון של ערבים ישראלים תומכי ופעילי דאעש, הזכירו למי שביקש לשכוח שגם בקרב האזרחים הערביים הרעיון הסלפי-ג'יהאדי, שהוא דתי במהותו ומתנגד לכל רעיון חילוני, כולל רעיון הלאומיות, עדיין קיים.
בצידו, רוב מכריע של ערבים ישראלים שמסתייג מביצוע פיגועים. וככלל, האזרחים הערבים של ישראל נעים באופן קבוע במתח משולש המורכב מזהות לאומית שונה מזו של היהודים, אזרחות ישראלית, וזהות דתית, שוב שונה מזו היהודית. אל מול אוכלוסייה זו, כלי הסיכול של ישראל מגוונים אך מוגבלים יותר ביחס לזירות אחרות בשל קשיים משפטיים (למשל, האופציה של הרתעה באמצעות הריסת בית של משפחת מפגע).
הזירה השנייה היא מזרח ירושלים. תושביה הערביים (כ-350,000) נמצאים למעשה במובלעת גאוגרפית שאין לה כתובת ריבונית ברורה. ישראל מתנגדת למעורבות של הרשות הפלשתינית בניהול חייה של אוכלוסייה זו (לכל הפחות הערבים הירושלמים החיים בתוך השטח המוניציפלי של ירושלים). מנגד, המדינה, באמצעות עיריית ירושלים, אינה נוהגת באוכלוסייה זו כאזרחים שווי זכויות. התוצאה לפעמים היא ואקום שלטוני וצמיחה של דור צעיר, ממורמר, מובטל, חשוף להסתה לאומית (פלשתינית). כל אלה מביאים מפעם לפעם להסלמה ביטחונית בירושלים רבתי, כפי שאנו רואים בימים האחרונים ליד שער שכם. הניסיון של חקיינים לפגוע בישראלים כפי שקרה בשבועיים האחרונים וחודש רמדאן תורמים גם הם לאווירה המתוחה בירושלים.
הזירה השלישית היא הפלשתינים ביהודה ושומרון. נדמה שהיא כרגע הבעייתית ביותר לישראל ממספר סיבות: הפרצות בגדר, הצלחה של שני שוהים בלתי חוקיים מאזור ג'נין לבצע פיגועים, ומוטיבציה גבוהה של אנשי הג'יהאד האיסלאמי לנקום את מותם של מספר פעילי הארגון בתקריות עם כוחות הביטחון של ישראל. אבו מאזן אומנם פועל להרגעת הרוחות בשטח, במקביל להסתה המסורתית שיש בתקשורת הפלשתינית נגד ישראל, אך הרושם הוא שזה מעט מדי. יש לקוות שזה לא מאוחר מדי ושכוחות הביטחון שלו יגבירו את פעילות הסיכול במסגרת התיאום הביטחוני נגד ישראל.
אחרונה, ולא בהכרח חביבה, הזירה הדרומית. בעת הזו הנהגת חמאס ברצועת עזה אינה מעוניינת בהסלמה ביטחונית. היא עסוקה בשיקום הרצועה ובבניין הכוח הצבאי. במקביל, ראשי חמאס משחררים אנחת רווחה לאחר שישראל הגדילה את מכסת הפועלים מהרצועה הרשאים לעבוד בישראל, משום שהדבר מצמצם, ולו במקצת, את ממדי האבטלה בעזה. אחד המהלכים המשמעותיים שעשתה חמאס בימים האחרונים היא למנוע מפעילי הג'יהאד האיסלאמי לירות לעבר ישראל בתגובה לסיכול חוליות הטרור של הארגון באזור השומרון, הוכחה לאינטרס שלה בהמשך הרגיעה הביטחונית.
אל כל מול זירה כזו מתחייב - כל הזמן - מעגל סיכול מלא שמתחיל באיסוף מודיעין, תרגום שלו לכלל פעילות מבצעית ויצירת הרתעה. זהו אתגר סיזיפי אך הוא הכרחי, בדוואי בתקופות מתוחות כמו התקופה הנוכחית. חודש רמדאן שרק החל ורצף של ימי זכרון עד מחצית חודש מאי, מחייבים ערנות גבוהה על-מנת להחזיר את השקט לרחובו ואת הביטחון האישי לאזרחי ישראל .