ד"ר אחמד טיבי מכיר היטב את הממשל הישראלי לכל גווני ממשלותיו. פעם רצה לסנוט בגדעון עזרא המנוח ששימש כסגן ראש השב"כ ואחר כך מטעם הליכוד בכנסת. הוא התבטא כי מורא השב"כ אפף אותו עד שהכיר את עזרא והפחד נמוג.
טיבי חד כתער וציני ועוקצני וחם מזג. בשמשו כיועץ ליאסר ערפאת נענה לבקשתי להסדיר לי פגישה עם ראש הרשות הפלשתינית ששהה בעזה. נסענו לגבול. החייל בתחנת המעבר רצה לבדוק במה מדובר. לא ברור אם זיהה את טיבי כח"כ, אבל מה עושה עימו אזרח ישראלי? חוסר הסבלנות שהפגין טיבי העיד על קוצר רוח קיצוני.
תצלום חיכוכו אתמול עם לוחמי מג"ב על הר-הבית שב והעיד הן על קוצר הרוח שלו, הן על האינטרס הפוליטי להפגין בפני בוחריו, שהוא קיצוני יותר מכפי כשמכריו ומיודעיו מעריכים. הוא מבין היטב, כמנהיגי ערב, כי ישראל מעוניינת מאוד להימנע מהתנגשות יהודית-ערבית על הר-הבית, וכל תיאור אחר של עמדתה הוא שקרי ומסית. כל עימות כזה המקבל אופי דתי יהודי-ערבי מזיק לה, אך שום הסבר לא ישכנע אף מוסלמי, שלא יעלה על הדעת כאילו הממשלה בישראל מתכוונת להרוס את מסגד אל-אקצה או להתיר לפורעי חוק יהודיים לקיים טקס הזוי של העלאת קורבן כפי שהיה נהוג בבית המקדש.
מאז תקפו ערבים את היישוב היהודי בירושלים ב-1920 שימש הר-הבית בסיס לאלימות תחת הנהגתו של הגרוע במנהיגי הפלשתינים המופתי חאג' אמין של חוסייני. בו-במקום נרצח ב-1951 המלך עבדאללה, שסיפח את הגדה המערבית לממלכת ירדן. ב-1967 פעלה ישראל להשאיר את ירדן בהנהגת המלך חוסיין מחוץ לטווח המלחמה. אך חוסיין דחה את כל הפצרותיה להימנע מהתערבות. למרות שידע כי גמאל עבד אל נאצר שקרן סדרתי הלך שבי אחרי הודעותיו כי תל אביב כבר בוערת, ותקף את ישראל הן מקלקיליה, ובעיקר ליד ארמון הנציב בירושלים.
התנהלותו של שר הביטחון משה דיין, שנכפה על ממשלתו של לוי אשכול, מעידה כי לא היה נלהב לכבוש את העיר אלא רק להטיל עליה מצור לצרכי משא-ומתן עם ירדן (גם ראש המפד"ל משה חיים שפירא נרתע מן התפוח הלוהט וחשש מן ההשלכות הקשורות בשליטה יהודית על הר-הבית). למה חתר דיין? בהסכמי שביתת הנשק ב-1949 התחייבה ירדן לאפשר לדתיים בישראל מעבר חופשי לתפילה בכותל המערבי, ולא קיימה. דיין רצה לנצל את כניסתו של חוסיין למערכה כדי לאלצו לכבד את התחייבות סבו.
אך ההצלחות הצבאיות מול צבא מצרים הולידו את "חבלי משיח" ו"פעמי משיח". בממשלה לחצו מנחם בגין ויגאל אלון על אשכול להורות לדיין לכבוש את העיר העתיקה, ושר הביטחון שהיה דחוי על-ידי שרי המערך קיבל את הדין, ומכאן ועד ל"הר-הבית בידינו" מפי מוטה גור חלפו שעות ספורות בלבד. מי שחי בימים ההם יודע עד כמה שמחת היהודים שיצאו מחושך לאור, מחרדת ההמתנה וההיסוס של אשכול לניצחון הצבאי הגדול בהנהגת דיין ויצחק רבין, הייתה מוצדקת ומובנת. עתה כ-53 שנים לאחר מכן, כדאי לחזור ולתהות אם ה"מי צריך את הנטל הזה" של דיין היה ראוי לדיון בכובד ראש כנגד סערת הניצחון?
מאז פני הדברים ברורים: הר-הבית הוא נשקם של הקיצונים. הוא מסייע לחמאס ולתנועה האיסלאמית הצפונית לעודד בקלות פרובוקציות המוניות. ממש דלק למדורה מדינית מדי שנה, וכמעט לכל אורך השנה (גם לקיצונים יהודיים אלא שמשקלם והשפעתם בטלים בשישים). נכון שמאז נבחר בנימין נתניהו ב-2009 סיכלו ממשלות ישראל כל משא-ומתן עם הפלשתינים, וזו עלולה להיות "בכיה לדורות". אך יידעו כל נערה ונער כי אם יושג אי-פעם הסכם ישראלי-פלשתיני הוא יכלול נכונות הדדית שהר-הבית יהיה ללא ריבונות מדינית וינוהל בידי גוף בינלאומי; ואולי יוסכם שיתבצע בין מדינת היהודים לבין העולם המוסלמי שמרכזו במכה; ואין אפשרות אחרת.
