|
|
מבנה בית היתומים ומשרדי היודנרט
|
|
בעוד שבמשך מאות שנים לא הורשו יהודי לובלין להתגורר בין חומות העיר העתיקה, במאה ה-19 הוקמו כאן מספר מוסדות יהודיים. ברחוב גרודצקה 11 שכנו בית ספר יהודי ומאוחר יותר בית יתומים יהודי. ב-31 במרס 1942 התנפלו הגרמנים על הבניין, הוציאו למשאיות את 400 הילדים ואנשי הצוות ורצחו אותם בשכונת מאידאן-טטארסקי שבשולי העיר, ליד מגרש הכדורגל העירוני.
בקומה הראשונה של הבניין שכנו משרדי היודנרט של לובלין, אשר הוקם בינואר 1940 ביוזמת יהודי העיר ובאישור הגרמנים, בראשותו של ד"ר הנריק בקר. דביר ודנציג כותבים עליו: "ביודנרט היו חברים אישי ציבור ופעילי ארגונים יהודיים מלפני המלחמה, שהיו מוכרים וייצגו קשת פוליטית יהודית רחבה. היודנרט נרתם לשורה ארוכה של פעולות סיוע: לפליטים – הקמת בתי מחסה, הקמת מטבחים ציבוריים והגשת סיוע כספי ורפואי; למגורשים למחנות העבודה – משלוח חבילות ושתדלנות בקרב הרשויות הגרמניות השונות למענם". עם זאת, בניגוד לגטאות גדולים אחרים – ליודנרט בגטו לובלין לא הייתה מדיניות של עבודה במטרה לנסות ולשרוד עד תום המלחמה. על הבניין יש שלט זיכרון, אך בתוכו פועל מרכז נוער וכאשר נכנסתי וביקשתי לבקר – נתקלתי בעוינות מופגנת ובסירוב מוחלט.
|
|
|
אתר המחנה ברחוב ליפובה
|
|
בבתים 5 ו-7 ברחוב ליפובה, לא הרחק ממרכז לובלין, שכנו מתקני ספורט אותם הפכו הגרמנים למחנה מעצר ועבודה. מנובמבר 1939 עד פברואר 1940, מיד לאחר כיבוש פולין, היה זה מחנה שבויים. במרס 1940 הוא עבר לשליטת הס"ס, שימש בעיקר כמחנה לעבודות כפייה (כולל ליהודים, הראשון מסוגו בעיר); חלק מן האסירים הועסקו בו עצמו, אך רובם הועסקו מחוצה לו, כולל בשדה התעופה של לובלין, בניית מגורים לחיילי הוורמכט ובהקמת הצריפים הראשונים במחנה הריכוז וההשמדה מיידנק. כעבור חודשים בודדים הועבר מחנה ליפובה לאחריות קונצרן DAW של הס"ס, אשר ניהל מפעלים בהם הועסקו אסירים.
"האסירים היו חשופים להתעללות המשגיחים והמפקחים, ועונשים כבדים הוטלו על נסיונות בריחה מהמחנה", כותבים דביר ודנציג. "היחס כלפי השבויים הסובייטים, שנפלו לידי הגרמנים במבצע ברברוסה, היה אך גרוע יותר מאשר היחס ליהודים". למרות כל אלו, במחנה פעלה מחתרת שסייעה לאסירים חלשים ואף תכננה, אם כי לא ביצעה, בריחות ממנו. המחנה התקיים עד נובמבר 1943, ובסך-הכל עברו בו 7,000 שבויים יהודים ו-15,000 יהודים נוספים בדרכם למחנות אחרים באיזור.
|
|
|
אתר המחנה ברחוב שופן
|
|
מחנה עירוני נוסף, גם הוא בסמוך למרכז לובלין, היה ברחוב שופן 7. זהו בית נרחב, שעדיין עומד על תילו, ובזמן המלחמה הוחזקו בו מאות אסירים. הם הועסקו במחסן ענק, במיון הרכוש וחפצי הערך שנשדדו מיהודים – בעיקר חפצי ערך יוקרתיים. המחנה היה בשליטה ישירה של מפקד הס"ס והמשטרה במחוז לובלין, ומי שמאוחר יותר הופקד על "מבצע ריינהרד" לחיסול יהודי פולין, אודילו גלובוצניק; הבניין ששימש אותו קיים גם הוא ומשמש כיום כבית ספר. "באופן רשמי נועדו החפצים למשלוח לגרמניה, אך בפועל שימש המחנה להעשרת קופתם הפרטית של גלובוצניק וחבר מרעיו", מציינים דביר ודנציג. הללו הפכו את המחנה לחנות ענקית, בה יכלו המקורבים לרכוש מכל הבא ליד. העונש על מעשים כאלו אמור היה להיות חמור, שכן הס"ס – באירוניה שאין כמותה – הקפיד על יושרם האישי של אנשיו, אך גלובוצניק היה מספיק בכיר כדי לפעול בלא להיענש.
על כל הבניינים שהזכרנו כאן אין ציון כלשהו של עברם. כך גם על מחסני שדה התעופה ברחוב וורונסקה, מרחק הליכה ממחנה מיידנק, בהם רוכזו יהודי לובלין לפני שגורשו למחנות. כאשר ביקרתי בהם, עמדו חלקם בשיפוץ, חלקם היו בשימוש של חברות שונות ועל החזית התנוססה מודעה לאירועי 100 שנה למועדון התעופה המקומי. העבר הרצחני נעלם, למרבה הנוחות.
|
|
|
האנדרטה לזכר יהודי לובלין
|
|
בעוד באתרי השואה עצמם אין כמעט כל אזכור לעברם, יש בלובלין שלושה אתרי הנצחה. האנדרטה לזכר היהודים שנרצחו ניצבת מצפון לכיכר ליטא, הכיכר המרכזית של העיר. היא הוקמה ב-1963 מאחורי בניין העירייה, השוכן בצמוד לכניסה הראשית לעיר העתיקה, בכיכר הקרויה כיום "כיכר קורבנות הגטו". מסיבות כלשהן, החליטו רשויות העיר להעתיק אותה. שרידי הקהילה היהודית ביקשו להציב אותה למרגלות המצודה, שם שכן הרובע היהודי במשך מאות שנים, או בכיכר בה רוכזו היהודים לקראת גירושם, אך העירייה סירבה. לבסוף הוסכם על המיקום הנוכחי – "שטח ריק שאינו 'מפריע' לאיש ועם זאת גבל באיזורים של הגטו", בלשונם של דביר ודנציג. זהו המקום ממנו גורשו ב-1941, לפני הקמת הגטו, 14,000 מיהודי העיר לעיירות בסביבה.
האנדרטה מעוצבת כלוח מצבה, עליה חרוט באידיש ובפולנית טקסט לזכר הקורבנות. בתחתיתה – משפט מתוך "השיר על העם היהודי שנהרג", יצירתו הידועה של יצחק קצנלסון (איש ורשה): "בכל גרגר עפר אני מחפש את קרובַי". ברצפה למרגלות האנדרטה חקוקים שמותיהם של המחנות המרכזיים במחוז לובלין. ייתכן שהמיקום לא היה מיטבי, אך דומה שבדיעבד הוא מוצלח: כאמור, בשולי מרכז העיר כך שהאנדרטה נגישה – אך שקטה ומאפשרת התייחדות עם הקורבנות. האנדרטה מתוחזקת ושמורה היטב, ולא נראה שיש סכנה שמישהו יפגע בה או יחלל אותה.
|
|
|
קיר הזיכרון ליהודי לובלין
|
|
תמונות מחייהם של יהודי לובלין, בעיקר במאה ה-19 ועד השואה, מוצגות בתעלה שלרגלי קניון "צנטרום הנדלובה", ממזרח למצודה. השואה איננה כאן – ואין בכך כל רע. להפך. העוברים והשבים (וזהו אחד הכבישים המרכזיים וההומים ביותר בלובלין) מתוודעים לחיי היום-יום של רבבות יהודים, שהיוו למעלה משליש מתושבי העיר עד השואה. אלו הם פניהם של ילדים וזקנים, רבנים וסוחרים, נשים ונערות; בני אדם רגילים לגמרי, שכל חטאם היה שנולדו יהודים.
|
|
|
תיעוד בתי היהודים בתיאטרון NN
|
|
הנצחה מרגשת במיוחד שוכנת בשער גרודצקה – הכניסה המזרחית לעיר העתיקה, מול המצודה. המקום כונה "שער היהודים", משום שדרכו נכנסו לעיר היהודים שהתגוררו בשולי המצודה. בשנת 1992, זמן קצר לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, הוקם כאן תיאטרון NN בידי קבוצה של צעירים נלהבים, שלא ידעו דבר על ההיסטוריה היהודית של לובלין. "לא ידענו שהשער מוביל לעיר שאינה קיימת, אטלנטיס היהודית", נאמר באתר האינטרנט של התיאטרון. אבל עד מהרה הם הבינו היכן נמצא התיאטרון ומה חשיבותו של המקום, וכאשר שנתיים מאוחר יותר החל שיקום ושיפוץ מקיף של הבניין – ההנהלה כבר החליטה שעליו לשמש גם כאתר זיכרון.
כיום כולל האתר שלושה רכיבים עיקריים. האחד הוא תיעוד של כל הבתים בלובלין בהם התגוררו יהודים, בהסתמך על עבודת נמלים מתמשכת של איסוף מסמכים ונתונים. המטרה היא להעניק תיק נפרד לכל בית ולכלול בו כמה שיותר פרטים: החל מתיאור הדירות, דרך שמות הדיירים וכלה בגורלם. לחלק מן הבתים כבר יש תיקים עבי כרס; אחרים עודם מצפים לרסיסי המידע הראשון. השני הוא אנדרטה קטנה אך מעוררת חלחלה, בדמות עצים עירומים השרויים בחשיכה, ולצידם – באידיש ובפולנית – שירו של יעקב גלטשטיין על לובלין היהודית. והשלישי הוא פרטים על מאות חסידי אומות העולם מלובלין וסביבתה. ואת הכל מארגנים, מנהלים, מדריכים ומשמרים מי שאינם יהודים, אלא פולנים בעלי מצפון והכרה.
|
|