בקרוב ימלאו 90 שנה לעלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, ולתחילתו של עידן, שהביא בכנפיו חורבן וסבל בל-יתואר לעם היהודי ולאנושות כולה. מספרם של עדי הראייה הישירים למאורעות התקופה ההיא הולך ומצטמצם, עד כי בקרוב ייעלמו אחרוני העדים שעודם חיים בקרבנו. כוונתנו לא רק לניצולי שואת העם היהודי - אלא גם לכל קורבנותיה האחרים של גרמניה הנאצית, אותה מדינה מרושעת ורצחנית, שגם עדי הראייה מקרבם הולכים ונעלמים. אמת, עדיין חיים בתוכנו אלפים מניצולי השואה, אך מדי יום אנו נפרדים מכמה עשרות מהם, כך שבתוך זמן לא רב ניאלץ לחיות בעולם שבו אין בנמצא "ניצולי שואה". האם בהעדר עדי הראייה צפויה סכנה להנחלת אותם פרקי היסטוריה של התקופה הנאצית, של מלחמת העולם השנייה ושל שואת העם היהודי? האם ההיסטוריוגרפיה של ימי האימים הנאציים עלולה לסבול מחוסר מקורות מתאימים, ריאליסטיים ומהימנים בגלל היעלמם של עדי הראייה, של בני הזמן? אם לשפוט לאור בחינתן של תקופות אחרות בהיסטוריה העולמית, קדומות יותר ומרוחקות יותר, התשובה היא חד-משמעית: לא. אנחנו זוכרים ומתעדים ומלמדים על תקופות שונות בהיסטוריה מבלי להיעזר בעדויותיהם האישיות של שורדי אותן תקופות. נוכחותם הפיסית של עדי ראייה ישירים אינה תנאי הכרחי או בסיסי לתיעודה, לאזכורה או להנחלתה של תקופה כלשהי בהיסטוריה. ספרים רבים נכתבים גם בעצם ימים אלה על מלחמת העצמאות האמריקנית, לשם משל, בלא שהמחברים מראיינים אפילו עד ראייה אחד. נכון הוא שהעדים שחוו את המאורעות, שהאירועים צרבו בבשרם החי, שעברו את ההיסטוריה על גופם, מוסיפים נדבכים חשובים ונחוצים להבנה טובה יותר, רבגונית, מעמיקה וצבעונית יותר של האירועים, אך אפשר בהחלט לשחזר אירועים היסטוריים מבלי נוכחותם של הנוגעים בדבר. כך היה תמיד - וכך יהיה תמיד.