מאז נכנסה הפסקת האש ביו ישראל לג'יהאד האיסלאמי לתוקפה נשמר השקט בחזית הדרום. גם המבצע המוצלח בשכם, לחיסולו של אברהאים אלנאבלוסי, איש הג'יהאד, לא שבר את ההבנות בין הצדדים. בינתיים. בסיכומו של שבוע מוצלח לישראל, הערות על המצב. הראשונה, למדנו כי הג'יהאד האיסלאמי יכול לירות, והרבה, לטווחים ארוכים, ובאותה נשימה למדנו שיש לישראל מערכת מבצעית (כיפת ברזל) שנותנת מענה כמעט מלא לירי הזה. 96 אחוזים מהשיגורים יורטו. האחרים לא פגעו בנפש או ברכוש וחלקם אף התפוצץ בשטחי רצועת עזה. אם זו התגובה של הג'יהאד האיסלאמי, מטרידה ככל שתהיה את העורף, החוסן הישראלי גבר עליה. שנית, למדנו שחמאס שוב עמדה מנגד ולא הצטרפה למערכה. היא התירה את הירי עד הרגע שבו הג'יהאד עצמו ביקש הפסקת אש (בגלל המחיר הכבד ששילם). אם היה מצב שהירי היה נמשך ומסכן את האינטרס של חמאס, היא עצמה הייתה חודלת אותו. אין זה אומר שחמאס הפכה לחובבת ציון. בניתוח האינטרסים של התנועה, כבעלת הבית, דה פקטו, ברצועה, סבב לחימה אלים עם ישראל אינו משרת אותה בעת הזו. כך היה בנובמבר 2019, כאשר ישראל חיסלה את בהאא' אבו אלעטאא', וכך גם עכשיו. שלישית למדנו שערביי ישראל הפנימו את לקחי שומר חומות. אז השתתפו, על-פי דוח מבקר המדינה כ-6,000 ערבים ישראלים בהתפרעויות, הפעם לא נרשמו הפרות סדר חריגות. העובדה שהמערכה הייתה ממוקדת נגד הג'יהאד האיסלאמי ולא כללה, בין השאר, גם מחאות בירושלים, הביאה לתגובה מאופקת, יחסית, מצידה של הנהגת המגזר הערבי והתוצאה הייתה שקט בחזית הפנים-ישראלית. ההערה הרביעית נוגעת להיערכות הישראלית: הסתבר ששילוב נכון של מודיעין מדויק, ביצוע נקודתי וגיבוי מדיני עשו את העבודה בצורה המיטבית לישראל. כאשר הושגו מטרות המבצע (חיסול תייסיר ג'עברי וח'אלד מנור), צה"ל חתר לסיום. לא משום שהוא אינו יכול להמשיך ולהמטיר מכות אש על עזה, אלא מפני שהמטרות הושגו וממילא הדרג המדיני לא קבע מצב שיהווה מציאות חדשה מול הרצועה. ואחרון חביב, פסטיבל התקשורת שמשקף את הפאניקה אוחזת בנו בכל פעם שמתחיל סבב לחימה מול הרצועה. אני יודע שחלק מכריע מהקוראים לא יאהב את השורות הבאות, אבל אין מנוס מלכתוב אותם שוב ושוב ושוב: בפני ישראל יש 3 אופציות מול רצועת עזה: האחת, הכרעה צבאית. המשמעות ברורה לכל ישראל בהיבטים של מחיר אנושי, פוליטי ובינלאומי. השנייה, הכרעה מדינית (בהנחה שיש רצון ישראלי ופלשתיני לכך) - גם כאן המחירים ברורים. והשלישית היא להמשיך ולדשדש מסבב לסבב. זהו המצב הנורמלי של המציאות הישראלית מאז מבצע "עופרת יצוקה" בדצמבר 2008, וישראל דבקה בה ללא כל קשר לזהות הממשלה. המחיר שישראל משלמת בבחירה בחלופה זו הוא, ככל הנראה, הנמוך ביותר: הוא מנהל את סיכון הפגיעה באזרחים (לא יזיק גם להתפלל) וכשזו מתרחשת, בלב מתכווץ, אל המחיר הוא עדיין נמוך בראייה לאומית (לא אישית); והוא לא מחייב הכרעה שיש לה גם השלכות פוליטיות ובינלאומיות. בחלופה הזו ישראל מנסה לייצר מול ארגוני הטרור בעזה משוואת הרתעה שתאפשר לה לקנות שקט וזמן. אנחנו, האזרחים, יודעים את זה, מבינים את זה, וחלקנו מסרב להשלים עם זה בעיקר בשל החשש הנלווה לפגיעה בעורף בכל פעם שמתחיל סבב. אז לקראת הסבב הבא, שמן הסתם יבוא, כדאי תמיד לחשוב על חלופות גרועות יותר כי אלו העומדות בפני ישראל הן בין רע לרע יותר.