כהורה לילדים בבית הספר היסודי, וכן כמורה בעצמי, הבחנתי לאחרונה בצורת התנסחות שהתגנבה אל השיח בקרב הצוותים החינוכיים. בהתחלה גיחכתי מזה, אפילו צחקתי, אבל אז הבנתי שאני היחיד. מילים חדשות חדרו לשיח החינוך וההוראה בישראל, וכולם משתמשים בהם עכשיו. אבל לי? לי המילים האלה גורמות לי לעקם את האף ולהרים גבה. על מה יצא הקצף? ובכן, כוונתי לזוג מילים, שהן למעשה מטפורות. הראשונה שבהן - מגויס: "הילד מגויס ללמידה". "בפעילות הספורטיבית, הילד היה מגויס". המשמעות - הילד שיתף פעולה. אבל הי, מגויס היא מילה מעולם הצבא. חיילים מגייסים, גם מילואים. אבל ילדים? האם אנחנו רואים בילדים מעין חיילים קטנים שלנו, שנועדו לעשות כל מה שנדרוש מהם? אני רוצה להאמין שרוב המחנכים והמחנכות בארץ אינם כאלה. הם אינם מתייחסים לילדים כחיילים שלהם ואינם מעוניינים להנחית פקודות. אמת, המשמעת היא כלי חשוב בבית הספר, וגם ערך - אינני מזלזל בה. אבל בית ספר זה לא צה"ל, ולא היינו רוצים שיהיה. מה היה רע בביטוי הישן והטוב "שיתף פעולה"? זה היה ביטוי שמכבד את הילד, מכיר בכך שהוא ישות שמסוגלת לבחור בדברים מתוך הבנה והסכמה פנימית, ולא רק מתוך התגייסות למען רצונו של אחר. אבל חכו, זה עוד כלום לעומת המטפורה הבאה, שהיא באמת מעליבה בעיניי - רתום: "הילד רתום למשימה". שוב - הכוונה היא שהם עובדים קשה למען אותה מטרה שהציבה להם המורה. משתפים פעולה. המטפורה מובנת. רק מה? היא לקוחה מעולם העגלונים. מי שרתום לכרכרה, הוא סוס. סוס שאין לו דעה משלו בשאלה לאן ללכת. עשו בי כרצונכם, הוא נוחר, רק תנו לי לבלוס חציר בסוף הדרך. הילד הרתום ליעדיו של המורה הוא סוס נאמן שמבצע את מלאכתו נאמנה, אך אינו שואל את עצמו לעולם האם ולמה בכלל כל זה. אין לו טיפת הזדהות פנימית עם המשימות שהוא נדרש לבצע. עכשיו: אני יודע, תאמרו: אלו רק מטפורות. ברור שהמורים לא חושבים שהילדים הם חיילים או סוסים. זאת סתם צורת ביטוי שמבטאת שיתוף פעולה ברמה גבוהה. איני חולק על כך שרצונם של המורים טוב, אבל השפה שבה משתמשים, סופה שתחלחל. מי שהכניס את הביטויים האלה, מגויס ורתום, לשיח הבית ספרי, כנראה ראה צורך עליון בכך שתלמידים יישרו קו עם המערכת. המילים הללו אינן מפיצות הילה של כבוד לילד, לנשמתו הייחודית, לכך שהוא אדם שנברא בצלם. מטפורות אינן שום דבר. כוחן גדול ורב. כאמור, אני מורה לעברית, ואת המטפורות אני מכיר היכרות קרובה מאוד, ואף כתבתי עליהן מאמר מקיף (ומאוהב) באתר שלי, מילימילים (www.milimilim.co.il). אני מבין בדיוק את ההבדל בין מטפורה לביטוי ישיר, ואני אומר לכם: כל הסיבה שהתחילו להשתמש באותן מטפורות, הוא כי הן הביאו ניחוח חזק וברור של משמעת ומילוי מאווייה של המערכת, שהילדים בה הם פיונים קטנים. הניואנסים של השפה משקפים תודעה, ולפעמים גם עשויים לבנות תודעה. על במה זו אני מבקש להביע סלידה משתי המטפורות הללו, מגויס ורתום, ומציע לכל אחד מן הקוראים שמזדהה עם הדברים להירתם ולהתגייס למען הפסקת השימוש בהן בכל הנוגע לילדי בית ספר.