במציאות חיינו המדממים והכואבים, כשאני מעלה על הכתב את המשאלה לקיים דפוסי חיים של אחווה ורעות בין יהודים וערבים, אני מוצא לנכון להביא את המשותף בין השפה העברית והשפה הערבית. חשוב לי להבליט את המשותף בשפת הדיבור, כשלעתים יותר מדי רבות הדיבור בין העמים דוברי ערבית ובין עם ישראל, ששפתו היא עברית, הוא רווי אלימות ושנאה בוטה, וכשהאלימות יוצאת מגבולות השפה היא גם קוטלת חיים. המשאלה לבסס את חיינו על המשותף מבקשת לתת ביטוי לעובדה, שהשפה העברית והשפה הערבית הן שתי שפות דומות. שתיהן בנויות מאותן אבני יסוד - שורש ומשקל. בשתי השפות משבצים לתוך תבנית המשקל את אותיות השורש כדי ליצור את שמות העצם ואת שמות תואר. יש לי חלום שאת האידיליה במגע החביב בין הרבדים התבניתיים של שתי השפות נראה מעוגנת במגע חביב בין הרבדים הלאומיים והדתיים של שני העמים - יהודים וערבים. יש לי חלום, ש"הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשִעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם" אינו מיועד לאחרית הימים כפי שמנוסח בספר ישעיהו בפרק ב' פסוק ב', אלא בימינו אנו החזון יקרום עור וגידים - "... וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׁא גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (שם, פסוק ד'). יש לי חלום - "וכתתו שריוניהם למזון וגרעיניהם לתרופות". מותר לחלום. דברים לא מעטים בחיינו הייתה להם התחלה של חלום. אני מביע את תקוותי, ששנת תשפ"ג תיפתח בסימן של אחווה בין שני העמים החיים על אותה כברת אדמה בארץ ישראל - ושנוכל לחוות בחיי היום-יום את האחווה היהודית-ערבית.