תקופת בחירות מטבעה היא תקופה של עודף סיקורים, דיווחים, פרשנויות, שפע מלל, מעט תוכן ואף פחות מכך ידע ומחשבה רעננים ומועילים. בן כספית הוא סוקר-עויין אופייני של מערכת הבחירות באמצעי תקשורת שונים שאחד המקובלים עליו הוא עיתון הרשת של מעריב. כ"שפוט" ידוע של לפיד מזה זמן רב ומתנגד ידוע ומובהק של משפחת נתניהו והעומד בראשה במיוחד, צופה הוא כשותפיו האידאולוגיים בכל האירועים הקשורים לבחירות דרך משקפיים כפולי-עדשה - האחת ורודה הנושאת את השם "לפיד" והשנייה כהה עד אפלה מאופיינת ע"י השם - "ביבי". כספית כעיתונאי מנוסה וממולח יודע שמדי פעם עליו לשלם מס לגניבת-הדעת השיטתית בה הוא נוקט בדרך כלל בביקורת וגינוי גם של "הלפידיזם" אך הוא גם יודע היטב מהו המינון הנכון בכגון אלה. בתקופת בחירות האפקטים העדשתיים הפסיכולוגיים-אידאולוגיים מוגברים כמובן עשרת מונים. במאמר: "לפיד מתקרב לנתניהו" (30.10.2022) בעיתון הרשת של מעריב הוא מייחס את חולשתו היחסית של גנץ בסקרים להתחזקותו כביכול של לפיד, תולה תילי-תילים של תקוות בסקר אחד מתוך כמה עשרות שבוצעו בחודשים האחרונים וצופה ללפיד 25 מנדטים. תחת לחץ הבחירות הוא משווה סקר זה לסקר השכיח ביותר של נתניהו באותה תקופה (31 מנדטים) וקובע שזו התקרבות משמעותית. תוצאות האמת הבוקר (3.11.22) מוכיחות שלפיד לא "המריא" ונתניהו חד-משמעית לא "צלל" - פער המציאות מנצח כל מי שהזיותיו עוצמתיות מדי מול השכל הישר והעובדות. האופן בו אנו ניגשים כיום לבחירות, מטריד הרבה יותר מהמניפולציות האירגוניות והפרסומאיות אד-הוק בהן משתמשות הרשימות הקטנות והבינוניות בכדי להפוך עצמן לרלוונטיות. למעלה ממחצית המפלגות נומינלית אינן דמוקרטיות, אין להן מוסדות דמוקרטיים הנבחרים ע"י חברי המפלגה; הן אינן מקיימות מערכת בחירות בה משתתפים כלל החברים ובהן נבחרות ההנהגה והציגים המיועדים לייצג את המפלגה במוסדות חיצוניים, דוגמת הכנסת או הממשלה. אין על המפלגה חובת הצגת מצע המבטא את דעת חבריה ומטרותיה המוצהרות - מעין התחייבות של כבוד לציבור על דרכה. בבחירות לכנסת (או לרשויות המקומיות, אם המפלגה מתמודדת בהן) נדרש הציבור לבחור במפלגה כגוש חסר צורה וזהות ובין מה שהוא בוחר לבין מה שיגיע בסופו של יום לתהליך הבחירה הציבורית הסופי, עלול המרחק להיות רב והדימיון מצומצם ביותר. זו אינה דמוקרטיה הואיל ובשיטה זו כ-70-80 ח"כים מתוך כ-120 הנבחרים לכנסת, ממונים שרירותית ע"י קבוצה קטנה של ראשי מפלגות (5-6 איש) וכפופים לרצונותיהם וגחמותיהם. למעשה, רוב בכנסת מתנהל דרך קבע תחת הוראות מיעוט בלתי מתקבל על הדעת. מי שאינו מציית "מופרש" שרירותית מהמפלגה, ללא תהליכי ברור ושיפוט ראויים ומבלי שהאירוע יהיה מוכר ומוסכם על שאר החברים הפעילים בארגון או למצער על רובם. הואיל ופעילות הגופים הללו - המחייבת הוצאות לא מבוטלות - נשענת על מקורות מימון שרק בחלקם הקטן חשופים לציבור (מימון מפלגות) - רובם סמויים מן העין ובכך יש בהם טעם חמור לפגם. בחלק מהמקרים ברור שהמקורות הסמויים עויינים את המדינה או את מפלגות הרוב בה ופעילותם שקולה למעשה לחתרנות נגד המדינה ורצון רוב אזרחיה. התוצאה המעשית של סדר דברים זה הוא שלא הציבור (הריבון) קובע את מהותה ודרכה של המדינה, אלא ציבור מצומצם של מניפולטורים שממומנים בחלקם ע"י גורמים אופוזיציוניים ומנהלים דה פקטו את המדינה ובפועל גם מחוקקים את חוקיה. זהו משטר של אוליגרכיה אליטיסטית, שאינו משקף את רצון הריבון, מחבל בחייה הדמוקרטיים של המדינה והופכת את השיטה כולה למחזה תעתועים אחד גדול. המפלגה הגדולה היחידה שמקיימת כיום בחירות פנימיות ומוסדות דמוקרטיים פנימיים היא הליכוד (כ-32 מנדטים) וגם בה טעונה השיטה הדמוקרטית בחינה ותיקונים מתמידים. בין היתר נדרש, למשל, להגביל את זכותו יו"ר המפלגה לשנות את תוצאות הבחירות הפנימיות באופן שרירותי ובהיקף בלתי-מבוקר. מידה של גמישות טקטית, אכן נחוצה; "ראורגניזציה כוללת" של החלטת הבוחרים - בשום אופן לא. ב-שתי מפלגות קטנות: העבודה והציונות הדתית - קיימים סממנים דמוקרטיים פנימיים, אולם משקלן הסגולי בכנסת ישראל ומכאן בחיים הדמוקרטיים הלאומיים הינו נמוך. כל גוש המרכז איננו דמוקרטי: - במיוחד בולטת עובדה זו ב"יש עתיד" (24 מנדטים), "כחול-לבן" (12 מנדטים), "ישראל ביתנו" (5 מנדטים) - בסה"כ כ-1/3 הכנסת. גם במפלגות הדתיות הדמוקרטיה היא יותר אמירה מאשר מעשה... אם חפצים אנו לשמר בישראל את הדמוקרטיה בה העם הוא הריבון בפועל ולא בהצהרת-סרק, חייבים לשנות את חוק הבחירות ולחייב כל מפלגה לקיים מוסדות נבחרים פנימיים ותהליכים דמוקרטיים. בכדי שהתהליך יהיה בר-משמעות, יש לקבוע גבול תחתון לגודלה של כל מפלגה - לדעתי: 5% ממספר המנדטים בכנסת (או 6 מנדטים). זה גם חייב להיות אחוז החסימה.¹ שינויים אלה יש לבצע בהקדם, בטרם תשתלט על המערכת הפוליטית שלנו שיטת הדיקטטורה הנ"ל המתפתחת ומתבססת במהירות בשנים האחרונות. לצערי רוב הכותבים והמדבררים את הבחירות בתקשורת, כלל אינם עוסקים בשאלות עקרוניות כגון איכותה של המערכת הדמוקרטית וטִיוּבה, אלא בדרכים בהן יכולות המפלגות או הרשימות הנתמכות על ידם למקסם את ניצול חולשות המערכת לשרות מטרותיהן. אין הוכחה טובה מזו לעד כמה מושקעים עיתונאים אלה בשירות שולחיהם ומממניהם ולא בשירות הציבור. ערב הבחירות הנוכחיות (1.11.2022) עסקה המערכת הפוליטית והתקשורתית שלנו בשאלה: כיצד מגדילים את גוש המרכז-שמאל בפורמט הדיקטטורי של לפיד, גנץ, ליברמן וסער, כך שה"טריאומווירט" - המורם מעם - יוכל להובילנו בדרך שהקצו לו הגורמים האנטי-דמוקרטיים הפנימיים והחיצוניים המבקשים להוליכנו שולל. תוך כדי כתיבת שורות אלה התקיימו במדינה הבחירות, עד לנקודה זו נמנו 87% מקולות האמת ונראה שאנו לפני מהפך שלטוני רציני, משמע: הזדמנות לתיקון עיוות זה - ארגון, תהליכים, סמכויות, הגדרות תפקיד, בקרה וכ"ב. על סדר יומה של הכנסת והממשלה הבאות יעמדו הנושאים המרכזיים האלה שעמדו במוקד הבחירות גם אם לא בעוצמה ובבולטות הנדרשות: יוקר המחיה, ביטחון הפנים, עידכון הגדרת מדינה יהודית והתנאים לזכאות לאזרחות ישראלית; לצידן תעמודנה סוגיות הרפורמה במערכת המשפט ורוויזיה בניהול ותפעול הממשל הציבורי שלנו. הקמת ממשלה יציבה והרחבת הקואליציה תהיינה אף הן סוגיות דחופות לצד הביטחון הלאומי על כל היבטיו. אין להיקלע לקיפאון או להתכנס לשמירה על סטאטוס-קוו שאינו תואם את דעת רוב הציבור. ביסוד השינוי שיבקש הציבור (שהצביע במספרים גדולים בהרבה מב-4 מערכות הבחירות הקודמות) לראות בכל דרכי התנהלות הכנסת והממשלה הבאות יהיו ההתייעלות ומיקוד העשייה בצרכיו ורצונותיו.