מיום ליום המדינה שלנו משתנה. צומחת לגובה, נוגעת בשמיים. זה קורה במרכז וכמעט בכל אתר ואתר. זה קורה בתל אביב ובכל עיר אחרת, אם זו רמת-גן, באר-שבע, או אור עקיבא, כרמיאל או לוד, רחובות או נתניה. ראיתי מבנים מתנשאים אל על אפילו באריאל ובעופרה שבשומרון. ואם לא לגובה - אז לרוחב. יש שטח פנוי, תוך זמן קצר יהיה בנוי. תל אביב היא עתה העיר החפורה ביותר בעולם. היכן שלא תנוע בה - כבישים הפוכים, תעלות, ציוד כבד, דחפורים, מנופים, מחסומים, ובעיקר - עגורנים. הם כבשו את קו הרקיע, מצויים בכל מקום, סובבים על צירם, מעלים למרומים חומרי בניין, מסייעים להגביה את המבנים, שמחליפים מבנים נושנים בני שלוש וארבע קומות משנות החמישים והששים. כך גם הכבישים הבין-עירוניים. נתיבים חדשים, מסלולים מצטמצמים על-מנת לאפשר הוספת הנתיבים, גשרים נמתחים מעל לצמתים סואנים, ושוב הרבה כלי עבודה כבדים, פועלים עוטי וסטים זוהרים, שלטים המכוונים את התנועה המוסטת זמנית. איך אמר לי חבר מהצפון: באתי לתל אביב לאחר חודש שלא ביקרתי בה וכמעט לא הכרתיה. כל כך משתנה. לנוע בה - זה סיוט. כל העבודות האלה נעשות כמעט במקביל, בכל מקום. כך קווי הרכבת הקלה, שאתה תמה מדוע טרם הסתיימה העבודה בהם. כך צירים מרכזיים כמו אבן-גבירול ובן יהודה, וכל זה רק בתל אביב. לראות - ואי אפשר שלא לראות - את פריסת העבודות בתוך הערים וברחבי המדינה, ולחשוב כמה הרבה כסף "נזרק" במדינה שלנו, מושקע בעבודות תשתית נרחבות. על פניו, צריך להיות גאה. הנה ישראל מתחדשת, מתעצמת, הופכת למעצמה של גורדי שחקים זכוכיתיים, עם המוני משרדים שעולים בתפארתם על המפוארים שבמשרדים באמריקה או באירופה. ישראל הנבנית מחדש היא "אבו-דאבי" לחוף הים בתיכון, מעוררת קנאה. מציגה עושר ויכולות שספק אם יש כמותם במדינות מפותחות אחרות, מנקרת עיניים למבקרים מחו"ל, מעוררת השתאות. איך אמר לי תייר אחד: "כשאני רואה את המגדלים האלה, שלא ראיתי בביקורי הקודם, אני מבין מדוע יהודים באמריקה מוכנים פחות ופחות לתרום לישראל, יש לכם הרבה כסף". קדחת הבנייה הזאת, נוגדת מאוד את מה שנעשה אצל שכנינו הקרובים: סוריה נתונה בחורבות, לבנון קורסת ומתפוררת, בירדן מהומות רחוב, מצרים שרויה בשפל כלכלי, באירן מוציאים להורג מתנגדי המשטר, בעזה דיכוי ועוני. מצד שני, רואים אצלם את ההתכתשות הפנימית בישראל ומתמוגגים. לדידם, המדינה היהודית מתפוררת. הן לכך הם מייחלים, וכבר נשמעות קריאות מוגברות "לג'יהאד ולשחרור כל פלשתין מהים עד הנהר". כמובן, השינויים במדינה אינם רק בתחום האורבני. ישראל עוברת תהפוכות שלטוניות, מאז כוננה הממשלה החדשה, הששית בראשות בנימין נתניהו. כך זה בתחום המשפט, כך זה בתחום הביטחון הפנימי, כך זה במערכת החינוך, בתחבורה, בתרבות. השינויים הללו - והם רק בתחילתם - הם למורת רוחה של האופוזיציה וראשיה המודאגים. הללו כל כך מתוסכלים מאובדן השלטון, שאפילו מעט ימי חסד לא נתנו לממשלה הנבחרת, רומזים לאפשרות של מלחמת אחים, שינוי פני המדינה, "מכונת רעל", ואינם בוחלים בהתססה ובהפרחת סיסמאות כזב. קבוצות פריבילגיות ומיוחסות, באקדמיה, בתקשורת, קציני מילואים, משפטנים ועוד, מנהלים מאבק נואש ברחובות ובתקשורת, בניסיון לעצור את השינויים הלגיטימיים שמחוללת ממשלת הימין, ומתיימרים לדבר "בשם העם". כאילו שלא היו בחירות ב1 בנובמבר והעם אמר דברו בבירור. חילופי שלטון הם גם חילופי דיסקט, כרצון הבוחר. ראש הממשלה ושריה אכן מיהרו לסמן את הכיוון שאליו מובילה הממשלה החדשה, אולי אפילו מהר מדי. ואמנם, יש גם "סידורים" שאינם מקובלים אפילו על תומכי השלטון החדש, כמו: פינוי-בינוי של משרדי ממשלה, שרים שמחזיקים בשני תיקים, שרים שהמציאו להם תיקים ומנויים לא ראויים. אבל האופוזיציה וחלק מהתקשורת ניפחו מעל ומעבר את מהלכי הממשלה. אפילו הרפורמה המוצעת בנושא בית המשפט העליון, שהבהילה את ראשי מערכת השיפוט ופרשנים שפוטים, עוד לא נאמרה בה המילה האחרונה. יש כנסת, יש ועדת חוקה, חוק ומשפט, שבהן היא עתידה להידון, ואולי אף להתרכך. ישראל בשנת ה-75 לקיומה, אכן משנה פניה, גם בנוף הפיסי שלה, גם בנוף הדמוגרפי, עם ממשלה נבחרת, הומוגנית, יציבה, בעלת סדר יום מוכח. אין לדובריה שום צורך בהתנצלות. זוהי הדמוקרטיה, זוהי בחירת העם. יפה שהמתנגדים לה מוציאים תסכולם בהפגנות הרעשניות והמצולמות. מעבר להן כל ניסיון להפיכת-נגד, ויש חשש כזה, לא יצלח וחבל שייעשה. על הרוב להתחשב במיעוט, ועל המיעוט לנהוג ביתר אחריות ולהירגע. הקיצוניות שמיוחסת לממשלה החדשה, בשלטים הבוטים בהפגנות הלגיטימיות, היה לא תהיה.