במאמר שהתפרסם בשבוע שעבר בישראל היום, העריך מאיר בן-שבת, ראש המל"ל לשעבר וכיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון (INSS), כי בבית הלבן התאמו את הציפיות להרכב הממשלה החדשה ולעמדותיה בכל הקשור לסוגיה הפלשתינית, ולגבי המצב הפנימי בישראל. לדבריו, "נתניהו צריך להדגיש שישראל היא דמוקרטיה צעירה ותוססת, שמלבנת בכלים דמוקרטיים סוגיות הנמצאות במוקד של מחלוקות פנימיות קשות. אין מקום להתערבות ולהשפעה זרה מכל צד שהוא". ואולם, ספק אם הממשל יקבל את המשתמע מדברים אלה של בן-שבת. ממשל הנשיא ג'ו ביידן אכן הפגין מאז כינונו מחויבות רבה לביטחונה ולרווחתה של ישראל, וסביר כי לא ימהר להיקלע לעימות עימה. עם זאת, לא לעולם חוסן, בראש ובראשונה בכל הקשור להתנהלות בזירה הפלשתינית. חריגה משמעותית של ישראל מהסטטוס-קוו בכלל ובפרט קידום צעדים חד-צדדיים, תשפיע על התנהלות הממשל מולה. התגובה האמריקנית עשויה לבוא לידי ביטוי במנעד שבין גינויים פומביים ועד שחיקה ממשית בגיבוי שישראל זוכה לו במוסדות בינלאומיים ובכלל זה במועצת הביטחון, שסביר שתידרש לנושא. יתר על כן: חשוב שישראל לא תתעלם גם מהמסר האמריקני בדבר הצורך ב"שימור הערכים המשותפים" כבסיס ליחסים המיוחדים בין המדינות. יש הגורסים, כי הדרישות האמריקניות בנושא עמומות וכי הממשל, שבעצמו מנהל קשרים עם מדינות הרחוקות מלשמור על עקרונות הדמוקרטיה, מציג את דרישותיו מישראל רק מן השפה ולחוץ. גם אם כך, היחסים בין הממשל למדינות אלה מתגמדים מול עומק הקשרים שלו עם מדינות דמוקרטיות. לכן, גם כאן יש סבירות רבה, כי המציאות המתהווה תטפח על פניהם של הממעיטים מהסכנה האפשרית להשפעתה של מדיניות הממשלה החדשה על היחסים עם ארה"ב. הממשל האמריקני רואה בקידום סדר יום ליברלי וחיזוק הדמוקרטיות יעד מרכזי, ובראייתו על ישראל לשמר עקרונות אלה ובעיקר בכל הקשור לפגיעה אפשרית בזכויות אדם ובעצמאות מערכת המשפט. נכסיותה של ישראל עבור ארה"ב נגזרת קודם כל מיכולת הממשל להציגה כדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. זאת, במיוחד בתקופה שהביקורת בארה"ב על התנהלותה של ישראל, בפרט מצד מחוקקים דמוקרטים, גוברת. במקביל, הולכות ומצטמצמות המוטיבציה וכן היכולת לגבות את ישראל מצד יהדות ארה"ב, שבכירים בה מרבים להשמיע בימים אלה ביקורת על התנהלות הממשלה בישראל. ביקוריהם של סאליבן ובלינקן בישראל יהיו הזדמנות לנתניהו להציג בפני הממשל את יעדיו ובעיקר לפרוס את רעיונותיו לגבי צורכי ישראל והדרכים המועדפות לשיתוף פעולה בין המדינות. עם זאת, יש לקחת בחשבון, כי ההנחה שבלי כל קשר להתנהלות ישראל, היא תמשיך להיות נכס לארה"ב מבחינה ביטחונית, כלכלית וטכנולוגית, ועקב זאת הממשל יעלים עין ועדיין ייענה בחיוב לבקשותיה – תוכח כטעות. יתר על כן: הנחה שגויה זו עלולה לפגוע ביכולתה של ישראל לבסס עם הממשל את השיח האסטרטגי הדרוש לה מול האתגרים הניצבים בפניה.

במוקד סדר היום מבחינת ישראל ניצבת הסוגיה האירנית. גם אם הממשל מאמין כי דיפלומטיה היא הדרך המועדפת למנוע מאירן השגת נשק גרעיני, ההתקדמות המשמעותית שלה בצבירת יכולות להעשרת אורניום תחייב אותו לגבש תוכנית אלטרנטיבית לחישוק ההרתעה מולה - תהליך הדורש סביבה "נטולת רעשים". שינוי חד-צדדי של מדיניות ישראל מול הזירה הפלשתינית וצורך של הממשל להתמודד עם מציאות שנתפסת בעיניו בעייתית, יקשו עליו מאוד לפנות קשב לתיאום עם ישראל לגבי הסוגיה האירנית. יתר על כן: נתניהו הציב כיעד אסטרטגי של ממשלתו את הרחבתם של "הסכמי אברהם" בכלל ואת קידום היחסים עם סעודיה בפרט. סביר, כי כבר במהלך ביקוריהם של הבכירים האמריקניים, נתניהו יבקש מהם לפעול מול מדינות אלה כדי לסייע במימוש מהיר של היעד. אף אפשר שנתניהו יבקש מהממשל גם לגבות את ישראל מול המהלכים המדיניים שמקדמת הרשות הפלשתינית נגדה בזירה הבינלאומית, ובעיקר לאור הפנייה באחרונה של עצרת האו"ם לקבל מבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג חוות דעת אשר לחוקיות הכיבוש. הממשל רואה עין בעין עם ישראל את חשיבותם של יעדים אלה, אך האם יוכל לקדמם במציאות שישראל תפעל בניגוד לאזהרותיו מול הפלשתינים? הסבירות לכך נמוכה. מבחינת ישראל, היחסים עם ארה"ב הם בעדיפות עליונה וההישענות עליה מחייבת התחשבות באינטרסים אמריקניים. ההנהגה הישראלית צריכה כמובן להגן על מה שהיא מעריכה שחשוב לביטחונה הלאומי של ישראל, גם במחיר עימות עם הממשל האמריקני. עם זאת, חובה להבין, כי בוושינגטון, בממשל כמו גם בקונגרס, מצפים כי ישראל תכבד את האינטרסים האמריקניים. אל לישראל לצפות, כי הממשל ייענה לצרכיה במציאות בה מדיניותה תסתור משמעותית את האינטרסים שלו ואת ערכיו.