גדודי המפגינים והמתגייסים להגנת מערכת המשפט נחלצים להגנתה בטענה שהיא המגן על האדם והאזרח מפני שרירות השלטון. אבל, אותה רשות שופטת, על זרועותיה השונות, כולל אלה שבתוך הרשות המבצעת, נכשלה במבחן העליון שנקרה בדרכה: גירוש כעשרת אלפים יהודים מבתיהם בארצם, בתים ביישובים שרובם המכריע הוקמו באישור ובעידוד ממשלות ישראל לדורותיהן. הרשות השופטת לא הגנה על זכויות האדם שלהם. להפך, היא אפשרה לשלטון עריץ לבצע את הגירוש. גדודי המפגינים והמתגייסים להגנת מערכת המשפט, כולל עדר התקשורת השועט כרגיל בכיוון צפוי אחד לפי הנחיות המשכוכיות שלו, נחלצים להגנתה, בטענה השקרית שאנו חווים היום מהפכה משפטית שנועדה להרוס את הרשות השופטת. האמת שונה בתכלית. מדובר בתיקון מתבקש, הכרחי ומאוחר של המהפכה המשפטית המקורית, זו שאותה הוביל השופט אהרן ברק לפני כשלושים שנים, ואשר ניצלה את חולשת הרשות המחוקקת והרשות המבצעת וחדרה לתחומיהן. הפרה זו של מערכת הבלמים והאיזונים החיוניים למשטר דמוקרטי היא שהיוותה שינוי משטרי, בכך שהקימה משטר ללא האיזון החיוני בין שלוש הרשויות. רוב הציבור רוצה לשוב אל ימיהם של הנשיאים הדגולים שמעון אגרנט, משה לנדוי ומאיר שמגר, לימים שלפני המהפכה המשפטית והמשטרית מבית מדרשו של הנשיא אהרן ברק. רוב הציבור רוצה לשוב לימים שבהם הרשות השופטת זכתה לאמון הציבור, אמון שהוא כה חיוני, אמון שנשחק עד דק בשלושים השנים האחרונות. המהפכה המשפטית של שנות התשעים התרחשה במקביל ובצל תהליך "השלום" השקרי המלווה את ישראל כבר כשלושים שנים, צל שמנע מהציבור להבחין בשינוי המשטרי הקורם עור וגידים. הן המהפכה המשפטית והן תהליך אוסלו התרחשו ללא דיון ציבורי של ממש בשאלות כל כך גורליות. הסיסמאות שלטו בכיפה - "כבוד האדם וחירותו" ו- "מזרח תיכון חדש" - ואוי למי שחלק עליהן. תהליך אוסלו הוביל, כצפוי מראש, למלחמת אוסלו על אלפי קורבנותיה, הנמשכת ממש עד עצם היום הזה. תהליך אוסלו הוביל בשלב מאוחר יותר לגירוש הכואב שבוצע על-ידי אריאל שרון, האתרוג השליט והדורסני, בגיבוי תקשורת מגויסת, ובגיבוי חקירות, שהדרך היחידה של שרון להתחמק מהן הייתה לשמש D9 לביצוע מדיניות השמאל הגזעני. הרשות השופטת נכשלה אז בתפקידה המרכזי על-פי דעתה שלה, הגנה על זכויות האדם. איש מגדודי המפגינים והמתגייסים לא מחה בימי אוסלו הזכורים לדראון על תהליך קבלת ההחלטות על-ידי הקואליציה הקיצונית ביותר בתולדות מדינת ישראל, 44 ח"כים של מפלגת העבודה מומרצים על-ידי 12 ח"כים קיצוניים של מרצ, ונתמכים מבחוץ על-ידי ח"כים ערבים. יוסי שריד טבע אז את המושג המתנשא "רבין יומרץ" ואת המושג ייבוש, לגבי יישובים יהודיים פורחים, על תושביהם. ראש הממשלה רבין נרצח כאשר החל להבין לאיזו מלכודת מסוכנת גררו אותו האוסלואידים. יש לזכור: יצחק רבין היה ימני יותר מבנימין נתניהו. איש מגדודי המפגינים והמתגייסים לא הציע אז להקים "ועדה נשיאותית" או מנגנון אחר להידברות ולשלום בית. איש מהנאורים בעיני עצמם לא חשב שיש לשמוע את קול המגורשים שזכויותיהם נרמסו. קשה שלא לזכור את צהלותיהם של קיבוצי חוטף עזה בראותם את הגירוש המתבצע, קיבוצים שחוטפים אש עד עצם היום הזה מהמקומות שבהם היו בעבר יישובים פורחים. ועדת החוקה של הכנסת היא המקום הראוי לדון בחוקים ולאשרם, בהתאם למנדט שניתן לפני 3 חודשים בלבד על-ידי הציבור. על יו"ר ועדת החוקה להזמין לדיונים הן את הח"כים של המחנה האנטי דמוקרטי והן מומחים בתחומים השונים, אבל המטרה חייבת להיות שיפור הצעות החוק ולא עיכוב או טרפוד שלהן. על הח"כים הללו לבוא ולהציג את השגותיהם במקום שנועד לכך, ולא בכיכרות. אין זה סביר שתוצאות הבחירות הדמוקרטיות תושלכנה לפח ותוחלפנה ביצורים חדשים, "ועדות נשיאותיות", שנועדו לרוקן את הכנסת והממשלה מן הסמכויות שלהן. יש לקוות שנשיא המדינה יעמוד איתן מול מכבש הלחצים המופעל עליו על-ידי המחנה האנטי דמוקרטי, המחנה שנכשל בקלפי ומנסה את כוחו ברחובות. המחנה האנטי דמוקרטי מנסה לייתר את תפקידי השרים על-ידי הכפפתם ליועצים המשפטיים. היועצת המשפטית לממשלה מנסה להעמיד את עצמה מעל ראש הממשלה שזכה לאמון הציבור ונבחריו. אנו עדים בימים אלה לעיוות רצון הבוחרים, ולמאבק של הרשות השופטת ושל העומדת בראשה על הכוח העודף שהשיגו לעצמן באמצעות המהפכה המשפטית בת השלושים, זו שעיוותה את מערכת הבלמים והאיזונים והביאה את מדינת ישראל עד הלום. ואחרי כל מה שנאמר לעיל, מן הראוי לזכור שעם אחד אנחנו, שאנשים אחים אנחנו, ושנועדנו לחיות יחדיו בארצנו, ארץ ישראל. די להפחדות בעניין מלחמת אחים והפחדות אחרות, שגורמים זרים ועוינים מהדהדים, ואולי אף יוזמים, כנגד הדמוקרטיה הישראלית.