אחד האתגרים העומדים בפני ממשלת ישראל החדשה הוא המצב ביהודה ושומרון והחששות המתגברים מקריסת הרשות הפלשתינית והידרדרות במצב הביטחוני. נראה, כי אבו-מאזן אינו מסוגל לשלוט ביעילות בשטחי הרשות, כלומר: לשמור על חוק וסדר. הוא איבד את עזה כשהחמאס השתלט על הרצועה ב-2007, ובתקופה האחרונה אנו רואים את ה"לבנוניזציה" של שטחי הרשות הפלשתינית: הופעתן של מספר גדול של קבוצות חמושות, שחלקן מפגינות נאמנות מוגבלת לרשות הפלשתינית. אחרות, בייחוד איסלאמיסטיות, מנסות לערער את המשטר הנוכחי. בנוסף, ההידרדרות במצב הכלכלי, כתוצאה משנים של ירידה בסיוע הבינלאומי ומדיניות כלכלית כושלת, מקרבת את הממשלה הפלשתינית ואת מגזר הבנקים לסף חדלות פירעון. כל אלו מגבירים את השחיקה בסמכותה ובלגיטימציה של הרשות הפלשתינית. בין הפלשתינים גוברת התפיסה שהאליטה השלטת היא מושחתת ודיקטטורית. הרשות הפלשתינית עלולה להפוך למדינה כושלת - תופעה האופיינית למדינות ערביות אחרות כמו עירק, לבנון, לוב ותימן, שממשלותיהן איבדו את המונופול על שימוש בכוח בשטחן. התפרקותה של הרשות הפלשתינית לאזורים שונים, בהנהגת שליטים מקומיים שלרשותם כנופיות חמושות, היא תרחיש סביר. ההסתברות לתרחיש כזה גדלה במסגרת מאבק ירושה צפוי ואלים אחרי מותו של אבו-מאזן. תרחיש זה מפחיד את התומכים בפרדיגמת פתרון שתי המדינות ואת אלו החוששים מתוהו ובוהו בשטחים. הנחת היסוד של פרדיגמת פתרון שתי המדינות הייתה שבהינתן ההזדמנות, יוכלו הפלשתינים להקים מדינה ולמנוע טרור נגד ישראל, בדומה למצרים וירדן. יצחק רבין קיווה שהקמת ישות מדינית פלשתינית תצליח להביא לשליטה בצורה יעילה. אדריכלי תהליך אוסלו ניסו לשכנע את הישראלים שהפלשתינים יכולים להקים ישות פלשתינית שיהיו לה יחסי שכנות טובים עם ישראל. זה לא הצליח במיוחד. יאסר ערפאת ויורשו, אבו-מאזן, לא היו מוכנים להתעמת עם קבוצות האופוזיציה החמושות (חמאס והג’יהאד האיסלאמי) שהמשיכו לעסוק בטרור נגד ישראל. הם נמנעו מלהיכנס למלחמת אזרחים כדי להבטיח את המונופול על השימוש בכוח, המאפיין הנדרש של מדינה מודרנית. הימנעות זו הובילה בסופו של דבר להופעתן של שתי ישויות פלשתיניות (עזה ויהודה ושומרון) ולפוטנציאל לפיצול נוסף. יתרה מכך: הרשות הפלשתינית אינה מגלה כל נטייה להתפשר על מטרותיה המוצהרות ולחיות בשלום לצד ישראל. היא עדיין דורשת את חלוקת ירושלים, העברה של פליטים פלשתינים רבים לתוך ישראל ונסיגה לגבולות 1967. מערכות החינוך והתקשורת של הרשות ממשיכות להפיץ עוינות אדירה כלפי יהודים, תוך האשמות ללא קץ שישראל אחראית לכל הבעיות הפלשתיניות. שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל נוגע בעיקר לתפיסת פעילים חמושים שהם מתנגדי המשטר (בעיקר איסלאמיסטים), כאשר הרשות הפלשתינית מעלימה עין מניסיונות רבים לפעולות טרור נגד ישראל. מובן מאוד החשש מתוהו ובוהו המאפיין מדינות כושלות. זהו המניע העיקרי לניסיונות לחזק ולייצב את הרשות הפלשתינית. עם זאת, צריך לזכור את המגבלות של סיוע חוץ ללא תשתית פוליטית פנימית, היכולה לנצל בצורה טובה את העזרה המושטת. רוב מדינות העולם הנזקקות לסיוע חוץ אינן מצליחות לעלות על דרך המלך מבחינה כלכלית. התערבות מבחוץ לשנות או לשמר מערכת הפוליטית אינה מצליחה בדרך כלל, בייחוד לא במזרח התיכון. ישראל צריכה לזכור את כשלונה בלבנון, שם התגלתה יכולתה המוגבלת להינדוס פוליטי מעבר לגבולותיה. ארה"ב, החזקה פי כמה מישראל, נחלה כישלונות דומים בעירק ובאפגניסטן. האמונה שהפלשתינים ניתנים לשינוי ולהתנהגות סבירה, או שרשות חזקה מועילה לישראל, מוטלת בספק. בקיצור: אבו-מאזן וחבורתו הם חלק מהבעיה ולא מהפתרון. לכן על ישראל לשקול בכובד ראש את קידום המאמצים לשמר את שלטון הרשות ולמנוע הידרדרות לתוהו ובוהו. כמו-כן, אין להיענות לפיתוי לכבוש מחדש את הגדה ו"לעשות סדר".