בשעת הצהרים, כולנו על הדשא, זה צהרי יום הזיכרון, כבר 74 שנים. ביום הזה כל המשפחה עולה לקבר האחים של 27 לוחמים שנהרגו יחד בקרב על טירה ביום הקמת המדינה. דודי השאיר בן בן ארבע ובת שנולדה מספר חדשים אחר מותו, והם הקימו משפחות נפלאות, מימושו של החזון הלאומי המתוק. נכדו של דודי שנהרג אז, ילד מלא מרץ ותבונה פונה אלי ושואל נו אז מה יהיה? זה מכה אותי בתהייה מה מטריד אותו. אני חש קצת אחרת. איתרע מזלי ונולדתי עוד טרם מלחמת העולם.
מתוך בדיקת וחיטוט במכתבים מאז, אנחנו רואים שוב ושוב את מאמציו של דודי, אשר מדי שנה היה נוסע אל משפחתו בגליציה, חוזר וטוען בפניהם שהעתיד הרה אסון והתקווה הנה רק בפלשתינה - א"י. הוא הצליח לשכנע רק את אחותו (אמי) ואת אבי לעלות ולהתיישב במושב בשרון, ושאר המשפחה עברה שם את כל איימי המלחמה. ליד מיטתי היה הספר "חורבנו של גטו וילנה" ואתר פונאר נצרב במוחי כבר כילד.
בימי המלחמה ההיא הלך והתגבש בארץ חלומה של שיבת ציון. מכמה עשרות אלפים שצמחו עד קבוצת חולמים שמנתה כ-600,000 אנשים הפזורים בנקודות על פני שטחה של פלשתינה - א"י", שטחו של הדומיניון הבריטי דאז. כולנו אחוזי איבה ופחד של תחילת הסוף. מסביב היו ערבים, לידם בריטים וברקע הגרמנים. ומאותם שנים של המלחמה ואחריה זכורים לי רק הדיונים האין סופיים והתקווה שלמרות הכל נתגבר ומדינת ישראל קום תקום. כל ערב היינו יושבים ומחכים, לתלם, שמיר, בועז, וכל השכנים בשכונה דנו כל הזמן איך יגובש הדפוס הנכון של הפעולה לקראת הכרזת המדינה. כל מעיינינו היו בהגשמה משואה לתקומה.
החלה מלחמת השחרור. בכל התקופה ההיא, כל הישוב היה מגויס/ במושבה שבה חייתי כילד, כל חיינו היו סביב התקווה למדינה/ כילדים ניסינו לנחש איפה נמצאים הסליקים, והייתי נוכח ביום שבו אנשי המחתרת ("הפורשים") פוצצו רכבת תחמושת בריטית. לאחר הפיצוץ עברו דרך חצר ביתי קבוצה של אנשים כשעל גופו של כל אחד עשרות כלי נשק כשהם נסוגים למסתור שהוכן להם.
זכיתי כילד לרקוד ביום הקמת המדינה, ובהמשך חווינו במצוקת המלחמה שהכתה כמעט בכל בית. שנים עברו, המאבק נמשך ואת מחיר הקורבנות המשכנו לשלם. מגש הכסף פגע ונגע בכל בית בישראל והכאב היה עצום ורב. במקביל חווינו את תעצומות האומה כאשר גלי העלייה שטפו והכפילו תוך שנה-שנתיים את האוכלוסייה, הוקמו מאות ישובים, והכל תוך המשך הלחימה ומניעת מסתננים ופדאיונים. מה שכולנו חשנו כמאמץ עילאי של הקמת המדינה, יצר גם תשתית לתחושת בידול והשפלה - לא לזאת הייתה הכוונה. מאות אנשים נאלצו לגור בישובים החדשים ולשמש מדריכי קליטה וכשהייתי מבקר בביתו של אבי, לאחר גירושיו, הייתי ישן לידו כאשר על המיטה היה תמיד מונח הרובה האנגלי, הכל-כך גדול וכל כך מגושם.
אימת ההשמדה
זו הייתה מדינה קטנה אבל חדורת אמונה, ולאורך שנות פעולות התגמול יותר ויותר חדרה בי התפיסה כי חובה עלי להתגייס וככל האפשר ליחידה קרבית ככל האפשר. הכח המניע היה החוסן הלאומי והאמון בצידקת הדרך ומימוש הדמוקרטיה - היותנו סמל לגויים. מניע אחד היה לכולנו, הגשמת החלום הציוני להקמת המדינה, האמונה המקודשת בכל מילה של ההצהרת העצמאות שכל מילה בה נר לרגלינו, והידיעה כי אנחנו דמוקרטיה עם מערכת משפט המגשימה את כל מה שטוב וחשוב והמשקפת את תמצית העם החוזר לציון.
התגבשות התפיסה הביטחונית לקראת מבצע סיני, והתקופה שלאחריו המחישו את אחדות התקווה ולמרות המשבר הכלכלי הנורא, ואימת ההשמדה הצפויה והפחד מאיומי נאצר, לקראת מלחמת ששת הימים - לא נשברה הרוח. במשך כל אותן שנים היינו אזרחים בחופשה מהמילואים, ליד המיטה תמיד היה התיק של המילואים וכל כמה חודשים היינו נקרעים באימונים ובתרגילים שקרעו את גופנו וחיזקו את רוחנו. לאחר המלחמה ובתום הקרבות ואובדן חברים, כולנו, כולל החילוניים, דמענו ליד הכותל והקשבנו לדברי מצביאנו שהודה על חזרתנו לעפרה. היהירות והשחצנות הרקיעה לשמים, וההזדמנות לרכישת בית בזול - שטח משוחרר לא יוחזר - ריגשה את המדינה. אלו היו ימים של מבחן לחוסן לאומי אמיתי.
בכל אותם ימים לא שמנו אל ליבנו שהימים של הגנה על המולדת שינו מהותם וההוויה הפכה להיות מדיניות של שליטה על עם אחר. ומסביב היו מדינות שלא השלימו עם אובדן שטחים שהיו בבעלותן, והחלה התגבשותו של הנרטיב הפלשתיני. במשך שנים הדיון הציבורי היה על שמירת שטח שיבטיח הגנה על קיומנו מבחינה ביטחונית ולא שטח של נחלת אבות שכאילו הובטח לנו מקדמת דנא. האימה של ימי יום כיפור זעזעה את כולנו. עוד מלחמה שיצאנו ממנה בשן ועין עם אובדן אלפים מחברינו.
לאט-לאט הבנו שאת אותו תהליך של גיבוש הזהות הלאומית שלנו עוברים גם שכנינו. לכל אורך העיתים ובעיקר בתקופת הסיכסוך שהתגברה לפני למעלה ממאה שנה, נקודת המוצא שלהם הייתה כי היהודים פולשים לשטח שלהם. במשך כל השנים הללו, כפי שאנחנו עסקנו כל הזמן בתקוות מימוש לאומי, מסתבר שגם הם עסקו בכך, תהליך שלובה ברגשות נקם על התבוסות ובעוינות דתית. נוח היה לנו לחיות בצל הניצחונות, אבל אי-אפשר היה להתעלם מזליגה של מאות אלפי ערבים לישראל, במשך עשרות דורות. במקביל הלך ונוצר מתח בין שני הצדדים. למי ששכח -במרד הערבי נהרגו אלפים רבים ועשרות כפרים נהרסו עד היסוד, המנדט הבריטי נהג בפלשתינים בברוטליות קרבה יותר מאשר בנו.
אי אפשר להתכחש לכך שאנחנו נעדרנו פיזית, למשך אלפיים שנה מהארץ המובטחת, ובזמן הזה חדרו רבים לשטח הזה. הארץ שהייתה נטושה הפכה לקדושה גם לנוצרים וגם למוסלמים. כחקלאי, כשעבדנו את חלקות האדמה שלנו, קראנו להן בכינוי - זו סינדיאנה וזו סאפסאפי, ככה ולא אחרת...
סוף פסוק
שבעים שנה חלפו. נקלענו לבעיות שגררו מאמצים ואובדן עוד חללים וקורבנות. כולנו כואבים את כאב אזרחינו ולוחמינו, אבל במקביל התפתח אסון הומניטרי של שכנינו. אני זוכר שבתום מלחמת השחרור התחושה הלאומית הייתה של דור שלם שאבד לנו. אי-אפשר להתעלם מכך שגם הקבוצה הפלשתינית מוחקת דור חשוב לקיומה, במשך עשרות שנים. כל אותו תהליך של חישול והתהוות המדינה היהודית מתרחש כל הזמן במקביל גם בקרב אותם מיליוני ערבים. הרבה מאלו שאנחנו מחסלים כטרוריסטים, אולי יכלו להיות דור של מנהיגי עתיד של הקבוצה הזו. האובדן וההפסד משמעותיים ביותר.
מבחינתי, לאור כל התהליכים ההיסטוריים ראיתי בהקמת המדינה ובנס שקרה לנו במלחמת ששת הימים סוף פסוק, שהסכם אוסלו עזר לייצב אותו. חייבים להגיע לאיזו מסגרת של חיים בצוותא זה ליד זה. כל אותם חלומות מטורפים על מלחמות, אילוץ להגר או טרנספר, הינם חלומות, שאין שום סיכוי להגשמתם ובהמשך למגמות הנוכחיות, אם לא תתבצע הפרדה הרי לנגד עינינו מוקמת מדינת אפרטהייד או מדינה דו-לאומית, גם זו וגם זו הינן חיסול הרעיון הציוני.
אם נתעמק במתמטיקה של הפתרון ונסכם את סך האנשים המתמודדים על פיסת ארץ זו - מרצועת עזה - 2,250,000, פלוס תושבי יו"ש - 3,000,000, ולעומתם מספר ישראלים שצמח ל-9,500,0000, מהם 2,000,000 ערבים. כלומר, הגענו לנקודת איזון של 7 מיליון מול שבעה מיליון. אבל השבעה מיליון שלנו אינם אותו דור שהקים את המדינה. העומס של הגיוס והנכונות להילחם ובנוסף העומס של נשיאה בנטל ושל יצירה ופיתוח מוטל כעת רק שני שלישים מאיתנו, והשליש האחר, שתורתו אמונתו גדל בקצב שישאיר את כולנו בנחיתות צבאית מול כל אויב עתידי שינסה לקום ולכלותנו.
השנים עוברות, חלק גדול מבנינו אינו מודע להליכים ההיסטוריים, ניזון מתהליכי הדת שלפיהם אנחנו עם נבחר ואילו שאר אומות העולם אין להתחשב בהן ולאט מאבד קשר עם המשמעויות של התפיסות האנושיות והליברליות. משפחה שכולה מלינה על כך שמתבצעת תקיפת טרור בכפר פלשתיני שהוא "שלנו" - להזכירכם כי עקב תהליכי פוגרומים כאלו כתב משוררנו הלאומי את גיא ההריגה ואני מבקש מכל אחד לפני ההחלטה ההזויה על גזר דין למחבלים, מה שיהפוך כל אחד מהם לסמל ולדוגמה - לנסות ולשחזר את תגובת הציבור היהודי לאירוע ההוצאה להורג של לוחמי המחתרות.
פתאום מצאנו עצמנו במין מבוך. הגידול במגזר החרדי, מגובה בבידול ובתמרוץ של תקציבי המדינה למרות סירובם להשקיע בלימודי ליבה. היהדות אינה הצלחה ומבחינת התפתחות האנושות, די הובסנו... כולנו יצאנו מנקודה אחת אבל נכון להיום יש בעולם - 2.3 מיליארד נוצרים 1.6 מיליארד מוסלמים, קרוב למיליארד בודהיסטים ושינטו, אבל אנו, ש"נבחרנו מכל העמים", סך הכל הגענו ל-15 מילון יהודים, מהם רק חצי בישראל ורק עשרים אחוז חרדים, מסה מספקת כדי "להגיד" לכל העולם - "שקו לנו". שכחנו שכל כוחנו והמרכיב העקרי של עוצמתנו היו מגילת העצמאות ומסריה והתבונה והחוזק של מערכת המשפט שלנו.
מטף של 7 שבועות
בימים אלו יוצא לפועל תהליך הרסני של השמדת ערך. אין ספק שלאחר מספר מערכות בחירות נוצר מצב של איזון מדויק בקולות המצביעים והכרעה מסוימת במספר המנדטים, אבל זו איוולת וטירוף לחשוב שבמצב שכזה ניתן להרוס את כל התשתית שנבנתה במשך 75 שנים. 27,000 איש נפלו על הגנת המולדת מתוך אמונתם המוחלטת בהצהרת העצמאות. בניית העוצמה הייתה לשם שמירה על חיינו וקיומנו - אבל מתוך אי-ההסכמות ובחירתם של ח"כים חדשים, צצו עשרות גחמות שכל כולן הרס ושינוי. כל מה שעמלנו עליו והאמנו הופך להיות מבוזה ונלעג...
תמיד היה מתח סביב אופן הגשמת היעדים הפוליטיים, אבל במידה רבה נשמרו גבולות ולא נחצו קווים. תמיד היו מחנות, היו פורשים והיו מתנגדים אבל מעולם לא הועמדנו על סף תהום. עם כל המתח הגואה - במשך 75 שנים התפתחה המדינה והגיעה להישגים שהפכו לסמל ודוגמה לעולם כולו. תהליכים של שבעה עשורים לא נמחקים בשבעה שבועות. ועכשיו בהרף עין - מהר שלל חש בז - מיליארדים עפים בחלל, ובהתעלם מכל הישגיה המדהימים של החברה בישראל - טוען ח"כ יריב לוין כי "אנו חיים במציאות איומה מבחינה דמוקרטית" ושליחו שמחה רוטמן מחזק ידיו וכל אחד מעלה להצבעה איזו גחמה שכל אחת מהן אולי יש בה משמץ של משהו אבל כולן יחד זה אין סוף בולדוזרים שיהרסו את כל הקיים - והכל כי נכון לרגע זה יש יתרון של 64 מנדטים. הלו - השתגענו?
אומנם לאורך שנים נוהלה מלחמת חרמה נגד מה שנקרא "סמול", לצערי בהובלתו של נתניהו, כאילו זו סיטרא אחרא, אבל העדרה של חוקה אינו התר להתעלמות מכל מה שקיים. כל מה שהושג היה תחת ההילה של ישראל המיוחדת, הציונית, הדתית והחילונית הליברלית והמסורתית - השלוב הזה הינו כל כולו מקור כוכנו. כל הנקודות הללו ראויות לעיון אבל עיון שיימשך שבע שנים לעומת אותן שבעים וחמש שנות קיומנו ולא מחטף של שבעה שבועות! לפני כל מחיקה של הקיים, יש להקצות תקציב להוספת 1,000 שופטים. לא עוד תהליך משפטי של שבע שנים וביזוי ההליך (ראו תהליך רות דוד וחבר מרעיה וברור שמרבית המתח נגד המערכת ידעך כהרף עין.
ובימי אימה אלו, כאשר אירן הנה כפסע מהצלחה לייצר פצצות גרעין, מנסים לערער ולפגוע בכל מה שייצרנו וכופים עלינו עשרות הצעות חוק מטורללות. איך מפרקים את נכס התרבות העולמי שיצרנו, הספריה הלאומית המקודשת הופכת להיות מכשיר פוליטי חסר ערך. והופכים את ימי תספורת של שרה כאילו זה עיקר קיומנו - יתרון של 64 מנדטים, זהה למי שחושב שהכח בידין - וקיבל גושפנקא להרוס, להעליב, למחוק ולחבל - איך נאמר - בושה, בושה, בושה.
