לצערי ההסברה הממשלתית בשאלת הרפורמה המשפטית לקוייה ביותר ומחבלת מהותית במאמץ לקידומה. מאידך-גיסא, הכינו מתנגדי הרפורמה היטב את שעורי הבית ההסברתיים אך התנגדותם המהותית אינה משגת רמה גבוהה של שכנוע בכלל הציבור. מתבקש שהיו קשובים יותר לדברי ה"ימין" ערב הבחירות ונוטים לשותפות פוליטית, אך הם סלדו מרעיון זה. בהיותם ספקנים לגבי יכולתם לנצח נערכו למאבק בימים שאחרי. משהוכח בתוצאות הבחירות שתחזיות האפוקליפסה עומדות להתגשם, שֽנסו מותניים ויצאו למערכה, כשהם מסווים את מטרתם האמיתית - הדחת הממשלה הנבחרת. בסיוע של אינטרסים רבים, גדולים וחזקים - בארץ ובחו"ל - כאשר האופוזיציה הפוליטית הינה רק בבואה צרה אחת שלהם, גייסו הם כוחות ומשאבים מכל הבא ליד. משהכריז יריב לוין על הרפורמה, התפרצו אלה כגל אחד, הטרוגני במבנהו, המכלכל את האנרכיה ברחובות ישראל בשבועות האחרונים כשאל מחול השדים, מצטרפים אנשים נוספים למרות שחלקם כלל אינם מבינים במה מדובר אך תומכים באופוזיציה כרפלקס מותנה. הרוב מבינים שאין ברפורמה סכנה ממשית מלבד אפשרות שמעמדם היחסי בהוויה הישראלית יחלש; אך מי מוכן לוותר על כוח והשפעה? מוקדי הכוח הפנימיים (ולרוב סמויים) בגל הרחב היו ונותרו אלה שמסונף להם ממון רב - ישירות או בעקיפין: חברות מסחריות וכלכליות, בנקים, תעשיית ההי-טק, אוניברסיטאות, התקשורת וכמובן האופוזיציה שהובסה בבחירות. להפתעת רבים הוכח שהכרסום הפנימי המורגש בצה"ל בשנים האחרונות - בעיקר בפיקוד העליון בסדיר ובמילואים - עמוק בהרבה מששערו אלה הנימנים על מחנה ה"ימין", והיו אמורים להיות קשובים וערנים לתהליכי הריקבון הפנימי העוברים על "צבא העם".¹ אחד מתפקידיה המרכזיים של הרפורמה הוא לתקן את הכרסום העצום שחוללה המהפכה המשפטית של אהרן ברק במשילות ולהציב בעמדה פוליטית חזקה יחסית את גוש ה"ימין" שזכה בבחירות שכן רק כך יוכל למשול ולקדם את התוכניות שהבטיח לציבור לפניהן. לאופוזיציה כמו גם לגורמים חיצוניים ידידותיים, ברור שתוכניות ה"ימין" משיקות גם להשקפות עולם ולתוכניות מדיניות שנויות במחלוקת, כגון החלת החוק הישראלי על איו"ש או יישום מוגבר של מרכיבים בעלי מאפייני-תרבות יהודיים, כיאה לדמוקרטיה יהודית. כוחות אלה חזקים מהמתנגדים מבית, אך חברו לכוחות הפנימיים ופועלים עימם כקולקטיב מתואם במאמץ להפיל את הממשלה; ההתנגדות לרפורמה היא הדבק הפורמלי והפופוליסטי המחבר את כולם. כך או כך מדובר בריכוז כוחות גדול מאוד ובמאבק שעבור חלק מהשותפים בו נחשב כהתמודדות מול סיכון אמיתי. הבעיה בגישה זו כפולה: א. התערבות כוחות חיצוניים בחייה הפוליטיים של ישראל המהווה פגיעה חמורה בריבונותה. ב. שיתוף הפעולה בין גורמי-פנים וגורמי החוץ הללו גובל במרידה בפועל בממשלה הנבחרת גם ללא הכרזה פומבית. בכדי להצדיק איום בשימוש בכוח, במרי אזרחי, ביצירת אנרכיה במשק ובקריאה לגורמים עויינים לסייע במאבק נגד הממשלה הנבחרת (בכסף, בביקורת מפוקפקת או בתחזיות אפוקליפטיות) - הופכים המתנגדים את הרפורמה "למהפכה משטרית" - עניין שאין לו כל אחיזה במציאות. משחק במילים הוא חרב פיפיות, שכן כל צד בוויכוח יכול לעסוק בשקרים ובסילוף העובדות במטרה לקדם אינטרסים סקטוריאליים שלו. צרוף גורם הסרבנות לניהול שיח תרבותי חוסם את הדרך לפתרון של פשרה. מטבע הדברים נפתחת מכאן דרך קצרה לתחום הפעלת כוח - פוליטי, כלכלי, משפטי ואפילו פיסי. הגישה המבקשת הידברות כתחליף לאלימות היא יסוד-היסודות של השיטה הדמוקרטית, והמגמה החותרת לשנות נורמה זו ביחסים ההדדיים היא קיצה. זהו גם מקור ההתנגדות של לוין ושו"ת לעצור התהליך ללא מו"מ. בתוך המאבק ההסברתי-תדמיתי נמצא גם התהליך המבקש לגייס עדים מומחים כביכול להגנה על הנרטיב. בימים אלה נתקלתי באחד המאמצים הללו של מתנגדי הרפורמה, אשר גייסו את הפרופסור להיסטוריה יובל נוח הררי ובאמצעות ערוץ התקשורת הטלוויזיוני -12- המזוהה עימם (אפשר לומר אף מגויס) איפשרו לו להציג את תאוריית המהפכה הדיקטטורית אותה קושר הוא - בשרירות לב - לרפורמה המשפטית. האזנתי והתאכזבתי. האיש חי בעולם האקדמיה ומדקלם את דעותיו ועמדותיו בניתוק מוחלט מהמציאות. התיאוריות שהשמיע נועדו לספרים אך לא לניהול מדינה שסועת מחלוקות. הרפורמה המשפטית של הממשלה קמה כ אמור משתי סיבות עיקריות: א. המהפכה המשפטית של אהרן ברק - מעשה שרלטנות המשתרע על פני תקופה של כ-25 שנים שאינו מעוגן בחקיקה מוסמכת אלא בפרשנות משפטית מגמתית לחוק כבוד האדם וחירותו שהפכה אותו ל"בבואת חוקה". מתפנית אינטלקטואלית נעדרת סמכות תחיקתית הפך אותה ברק "לחוקה פרשנית" בפועל ומכאן גזר בשלבים את כל השאר. באין בקרה על בית המשפט העליון שלנו או רשות ערעור בעלת סמכות ובאין חוקה בישראל הפכו פסיקותיו הפרשניות למחייבות כביכול, כשאיש אינו מעז לערער על השיטה עד אשר מלאה סאתה. בישראל בית המשפט איננו מחוקק ומשום שהדברים אינם כתובים בבהירות הראויה על ספר החוקים, יכולים בעלי שררה לנהוג גם אחרת, במיוחד כאשר הם משרתים קבוצות אליטה ששובעות נחת מפרושים אלה. על-כן, קביעותיו של ברק אינן לגיטימיות ויסודם בגניבת-דעת. ב. הרפורמה (או המהפכה שכנגד - כפי שמכנים זאת אחדים) חיונית גם משיקולי משילות, על כי מינוי היועץ המשפטי לממשלה שקנה לעצמו בתמיכת בג"ץ סמכויות וטו על החלטות הרשות המבצעת - בעוד פורמלית הוא חלק ממנה ואמור להיות כפוף לראשיה הנבחרים - הוא אנטי משילותי במהותו באופן קיצוני. בתורת הניהול אין ולא יכולה להיות הפרדה בין אחריות לסמכות ומשום כך לא ייתכן שהממשלה תהיה רשות מבצעת ואילו היועץ המשפטי יהיה הפוסק האחרון בקבלת החלטות אופרטיביות. כאשר פסיקה נשענת על דעת יחיד שרירותית, היועץ הוא שהופך בפועל גם לרשות מבצעת, וזו שבירה חמורה של עקרון הפרדת הרשויות בדמוקרטיה. תרומתו הסגולית של היועץ היא משפטית. בתחום זה הוא אמור לתרום למערכת, ידע פרטני הדומה לכל ידע פרטני רלוונטי אחר שבו נעשה שימוש בתהליכי הביצוע. בשום עניין אין לו יתרון יחסי מול הרשות המבצעת שפועלת על-פי חוק וכללי היישום המקצועיים. יתר-על כן, גוף הביצוע מבוקר ע"י מבקר המדינה. אם איננו סומכים על מנכ"ל משרד ממשלתי מדוע מתמנה הוא למנכ"ל? אם זו הדרך היחידה להבטיח "טוהר מידות", מדוע לא להפעילה גם ברשות המשפטית באמצעות ביקורת של הכנסת, למשל? כפילויות מיותרות פוגעות במשילות, מסרבלות את תהליכי העבודה וקבלת ההחלטות ומייקרות מאוד כל תהליך יישומי מורכב; על כן יש להיפטר מהן. אני מסכים עם יאיר לפיד שאחרי 75 שנות עצמאות הגיע הזמן לכתוב חוקה. אולם, להערכתי מיזם כזה הינו עניין של כשלוש שנים. שכן אשרורה במשאל-עם הוא שיעניק לה את תוקפה החוקתי המלא באשר בדמוקרטיה אמיתית העם הוא הריבון והפוסק האחרון.² בכך יש גם לסכם את הדיונים המוזרים על-אודות ריבונות לאומית של העם במולדתו המיוצגת ע"י מערכת משפטית שבוחרת את חבריה בעצמה ואין מעליה שום רשות ערעור או פיקוח ציבורי. עד לסיום כתיבת החוקה ואשרורה, יש להתכנס לפתרון ביניים על מסלול מוסכם המתקן את עיוותי "תורת אהרן ברק". כאמור, הבעיה איננה באמת הרפורמה המשפטית של לוין ורוטמן אלא חוסר יכולת או רצון להשלים עם התבוסה הפוליטית בקלפי והחשש מהישנותה גם בבחירות העתידיות. על כן מבקשים מתנגדיה לשנות את המסלול הנורמטיבי לפיו הכנסת מחוקקת ומבקרת את המערכת המשפטית, המבקרת את המערכת המבצעת אך אינה מפריעה לה לעבוד. הפעם, במקום לפעול בדרך דמוקרטית מקובלת, מנסים הם לחולל זאת באמצעות "פוטש": הפלת הממשלה וקניית זמן. במערך הבקרות על רשויות הממשל את הכנסת מבקרים הציבור, התקשורת (אם היא עושה עבודתה נאמנה) והממשלה דווקא דרך הסינרגיה החלקית הקיימת בין שתי רשויות אלה (דרך התקציב והחקיקה).³ כל רשויות הממשל כפופות לחוק - ולא לפרשנות גחמנית ושרירותית שלו. והיה כי תפרנה אותו, תוצאנה מחוץ לאמנה החברתית שעליה מושתתת המדינה. למעשה, זה יהיה המצב גם לאחר קיום חוקה שבית המשפט לא יוכל לחרוג ממנה כהוא זה. מאידך-גיסא, פרשנות משפטית במידה קצובה היא כורח, אולם יש להמעיט בה. עליה להיות מאוזנת ומייצגת ככל האפשר את רוח המחוקק. עלינו לשנות את הרכב בית המשפט ותהליכי בחירת השופטים וחייבת להיות רשות ערעור לפרשנות חוקתית כל עוד אין חוקה. ביטול חוק אסור על בית המשפט יען כי עצם פעולת הביטול היא חקיקה למעשה. בהינתן שנרקמת חוקה אך טרם אושררה, יהוו חוקי-היסוד חוקה-בפועל עד אשר יושלם התהליך. רשאי בית המשפט לפסוק ולנמק כי חוק רגיל אינו עומד בדרישות החוקה ועל הכנסת יהיה לתקנו בטרם ירשם ברשומות (לביצוע). להסדר כולל של המצב החוקתי בשני שלבים עוקבים כמתואר לעיל, יש להקים לאלתר "אסיפה מכוננת" ולהתחיל בפעילות לכתיבת החוקה. לשנים הקרובות יספיקו תיקונים חיוניים - רפורמה זמנית - בהסכמה רחבה ככל האפשר והסדרים אלה יתקיימו עד אשר יוחלפו במסמך הסופי.⁴ במדינה מתוקנת ציות לריבון ולחוקי המדינה הוא יסוד המשחק הדמוקרטי ומתבקש בהחלט גם לאחר תיקון סטיות-ברק כאמור לעיל. פרישה מחוקים אלה כמוה כבגידה בהסכם האזרחות המושתת עליהם. ציות לחוק איננו בחירה חופשית לאזרחים,ולא ייתכן שיעשו דין לעצמם בשאלה אילו חוקים יקיימו ואילו לא. הדיבורים על משבר חוקתי הם למעשה מרד וקריאה למלחמת אזרחים.