אסון מתרחש ומחמיר שניתן למנעו
על-פי הדעה והתחושה שהינן נחלת רוב הציבור, אנו מצויים בתחילתו של אסון מתרחש, המאיים על יסודות וערכים חיוניים לכולם, ואשר השפעותיו המזיקות כבר מחלחלות אף לרמת המשפחה והפרט. נזקים כבר נגרמים ומצטברים, וחמורים מהם עומדים לפתחנו. העם שעבר תקופות קשות ואירועי אסון - כוחותיו יספיקו להתגבר גם על כך; אך נזקים של ממש ייוותרו בלתי-הפיכים לגבי רבים. חובה לעשות כל הניתן לבלימה ואף לתיקון, מבעוד מועד ובהקדם האפשרי.
למניעת אסון לאומי ההולך ומתרחש, יש לפעול בדחיפות - בתבונה מעשית, ברגש אנושי ובמשותף: הדאגה, היוזמה וחובת הביצוע הן של כולם!
הוועדה למינוי שופטים - הצעות שלא מוצו
נושא מרכזי במחלוקות הקיימות, המשליך על רובן, נוגע לשינויים המתבקשים בהרכב הוועדה למינוי שופטים. מול מיגוון האפשרויות הרחב יש להניח בוודאות, כי בעזרת מעט יצירתיות ניתן לגבש הצעות חדשות, העשויות להתקבל כפתרון על-ידי כל הגורמים המעורבים; כדוגמה בלבד - הצעה כדלקמן, להרכבת ועדה בת 8 חברים משלש קבוצות מייצגות:
קבוצה א' - 3 ח"כים מהקואליציה (משתי מפלגות לפחות), כאשר שרי ממשלה שנבחרו לכנסת המכהנת והתפטרו - יוכלו להתמנות לקבוצה זו לפי החלטת ממשלה.
קבוצה ב' - 2 ח"כים מהאופוזיציה (משתי מפלגות).
קבוצה ג' - 3 משפטנים: נשיא/ת ביהמ"ש העליון (או לבחירתה/ו - המשנה-לנשיא/ה);
נציג האקדמיה שייבחר על-ידי כלל דיקאני הפקולטות למשפטים ויהיה אחד מביניהם;
ראש לשכת עורכי-הדין בישראל או מ"מ ראש-הלשכה (כנציג הלשכה).
לכל מינוי שייעשה על-ידי הוועדה תידרש הסכמה של 5 (חמישה) לפחות מחברי-הוועדה, כאשר בהם לפחות אחד מקבוצה א' ואחד מקבוצה ג'.
התערבות נדרשת ואפשרית של ראש-הממשלה
הושלמו הליכי החקיקה המזורזים בנושא ה"נבצרות" לגבי ראש הממשלה בישראל, והיועצת המשפטית לממשלה, עוה"ד בהרב-מיארה, מיהרה להוציא מכתב לרה"מ לגבי חובתו להימנע ממצב של ניגוד עניינים, חובה ששולבה בפסק-בג"ץ לגבי כהונתו. ניתן להניח כי מהירות הוצאת מכתבה זה נבעה מחשש לצעדי התערבות מזורזים מצדו, על-רקע צעדי הקואליציה בכנסת. ברם, גם בהצדקה כזו לגבי עיתוי המכתב המדובר, אין לראות בכך "סוף פסוק" לגופו של עניין, והדברים ראויים לבחינה שקולה ומעמיקה אף מצד הכותבת הנכבדה עצמה. כאמור בכותרתו של פרק זה, ולהנמקה מבהירה:
פריצת דלת מקום מגורים הינה עבירה חמורה שיש להימנע ממנה, אך פריצת אותה דלת הינה מותרת, ואף כרוכה בחובה ובמצווה, בנסיבות מיוחדות של סכנה (למשל מאש דולקת) לנמצאים בבית המשוועים לעזרה. ניתן לאבחן אבחנה דומה, עקרונית, גם במקרה הנוכחי, הנוגע לציבור שלם. מבחן-עזר נוסף בעניין זה הוא בהצגת השאלה: מה צפוי לקרות אם לא ייעשה דבר? במצב הרגיל בדוגמה המוצגת, יוותרו המבנה והמצויים בו ללא כל פגיעה או נזק; אולם במקרה המיוחד המתואר, אם לא ייעשה דבר - תגרום האש הדולקת במבנה לנזקים שבגדר אסון. מצב דומה צפוי בוודאות קרובה במציאות המחמירה שלנו, המשקפת כנראה אסון בהתרחשותו.
מבחן-עזר נוסף נגזר מהדין המתיר שימוש בכוח (סביר בנסיבות המקרה) כלפי כל אדם המאיים לגרום לתוצאה חמורה הרבה יותר; במקרה המתרחש במציאות הקודרת והמאיימת שעל הסף הציבורי והלאומי שלנו - אומנם במקרה רגיל עשויה התערבות רה"מ להימצא כחריגה פסולה מהסדר ניגוד העניינים המחייב אותו, אך לא כך הדבר כאשר התערבותו נדרשת למניעת אסון ברמה הלאומית, וכאשר כבר ברור כעת כי ללא צעדים של פיוס ופשרה (גם אם תחילתם בצעדים ראשוניים, בוני-אמון) ייגרם משבר חמור עוד יותר, אשר את תוצאותיו אין לשער!
בד-בבד, אם יש צורך בבדיקה לגבי הפעולות שייעשו ולגבי אופיין וייעודן (אם יש חשש לחריגתן מעבר לגבולות האבחנה וההצדקה) - ניתן להסדיר מנגנון מתאים גם לכך.
יתכן כי האיסור על ניגוד עניינים, שקיבל תוקף של פסיקת בג"ץ, מתפרש מאליו ככולל תנאים-מכללא, לפיהם אין האיסור חל על פעילות מועילה למניעת משבר לאומי או אסון. ברם, לפי הצורך, וכן מטעמי כבודה של המערכת השיפוטית, יכול שיימצא מקום לפנייה (אף במשותף) לבית המשפט העליון, לאישור הבהרה מוסכמת, לפחות לתקופת ביניים (שתוגדר כתקופה למבחן או לניסיון), עם שמירת זכות היועמ"שית לבקש כל צו מתאים, על-פי נסיבות חדשות שיתבררו.
נושא גיוס חרדים - לפתרון בהדרגה
נושא יחסי דת ומדינה בישראל ושאלת גיוס החרדים במרכזו, ידעו עליות ומורדות במשך שנים, ועדיין ללא הסדר של קבע; פתרון מקיף אשר יתקבל על דעת הציבורים השונים נראה כיום רחוק מתמיד, במיוחד על-רקע הדעות והטענות שהועלו בתקופה הקשה לאחרונה. נראה כי פתרון סביר, אפילו כצעד זמני, יתקבל רק בהדרגה. אולם גם לצורך זה, ראוי ורצוי ליצור בסיס ראשוני מוסכם אשר יצמצם את פער הגישות והעמדות הקיים, אף אם יגובש בצדן; על כך - להלן.
בספר "ישעיהו" (י"א, ט') אנו מוצאים: "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". כבר מאות בשנים נראה, כי נבואתו של ישעיהו התגשמה במובנה הגאוגרפי הרחב ביותר - מאמיני הדתות המונותיאיסטיות, המאמינים באותו אל יחיד, נפוצים בכל רחבי התבל: מעל שני מיליארד נוצרים וכמיליארד וחצי מיליארד מוסלמים, אולם... פחות מ-20 מיליון יהודים בעולם.
כבר בכך יש מקום להכרה מתאימה בחשיבותו של מרכז תורני גדול בישראל, הן למען הרוב היהודי של אזרחי ישראל והן למען יהודי התפוצות, במיוחד לצל תופעת ההתבוללות הנפוצה, למרבה הצער, בקהילות הגולה. יש גם לזכור ולהזכיר, כי החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, אשר ייעדה ליהודים מדינה בא"י של אז, באה בעקבות פרשת אניית המעפילים "אקסודוס" מיולי 1947, בהשראת אותה פרשה ייחודית ועל-רקע שאיפותיו וצרכיו של העם היהודי כולו באותה תקופה נוראה. הקמת מדינה יהודית בא"י נועדה על-ידי אומות העולם לא רק ליהודים תושבי הארץ, וכך אף ראו אותה בחזונם ראשי המדינה שהוקמה בשנת 1948-ה'תש"ח.
זאת ועוד: גם מבחינת ערכיהן ותרומותיהן של המסורת היהודית ושל חכמת-ישראל יש משום נכס-צאן-ברזל גם לדורות בהווה ובעתיד, וכדי יסוד לגאווה לאומית וכ"אור לגוים". הערכה מרובה גם לחכמת המשנה והתלמוד, על חריפות-השכל והתבונה המעשית שבה, קיימת בסין ובדרום-קוריאה - אין סיבה שהערכה כזו לא תהיה גם בישראל, לרבות הדור הצעיר.
המחנות השונים, הדתיים והחילוניים (ולרבות מחנה-הביניים), לא רק זקוקים כיום (יותר מתמיד) להבנה ולהערכה הדדיות - הם גם ראויים להן! גם ה"עגלה" אשר מוביל המחנה החילוני היא כבר מזמן "עגלה מלאה" (וספק אם הייתה "עגלה ריקה" אי-פעם), לתועלתם ולרווחתם של... כל המחנות (וד"ל). גם אם בעבר הרחוק התקשה דוד בן-גוריון ז"ל להתווכח בנקודה זו עם "החזון אי"ש" זצ"ל (בוויכוח הידוע על "שתי העגלות") - הציבור החילוני הרחב בישראל איננו זקוק עוד ל"קבלות" בנושא, באשר הישגיו המרובים זכו כבר למוניטין רחב, אף מעבר לגבולות ישראל. מכל מקום: מוצגת כאן האפשרות, כי שתי ה"עגלות" - הדתית והחילונית - אינן באות זו מול זו, אלא נעות יחדיו, זו בצד זו, בייעודים משותפים, בשיתוף-פעולה ובאחווה, כמתחייב.
הצעות החקיקה הנחשבות "פרסונאליות"
חקיקה המיועדת להבטחת כהונת שר לראש תנועת ש"ס, והקרויה אף בשמו, מעוררת טענות ומחאות הנשענות גם על פסיקה שיפוטית. עם כל ההערכה וההבנה לכישוריו ולתרומותיו של מנהיג ש"ס כגורם מייעץ ותומך בצדו של ראש הממשלה, ספק אם יש מקום בעת הזו להתעקשות על מעמד של שר דווקא: יד מורמת להצבעה בישיבות ממשלה יכולה לבוא מאישיות מתאימה אחרת, ואת הסיוע והתמיכה לרה"מ, הנושא בנטל העצום של הדאגה לענייניה החיוניים של המדינה, יוכל ראש ש"ס לתרום גם שלא כחבר ממשלה; ניהול והנהגה, לרבות במישורי פעילות דתיים, חברתיים וכלכליים רחבי היקף, יכולים להתבצע אף ללא תואר "שר" (דוגמאות אישיות להנהגה כזו, אף מהמעלה הראשונה, אינן חסרות).
הצעות חקיקה אחרות, הנחשבות כמוכוונות לראש הממשלה עצמו, נבחנות בציבור - לחיוב או לשלילה - בהקשר לעמדה פוליטית ולתובנות במישורים קשורים. במערכת סבוכה זו, ומבלי להתעלם משיקולי טובת הכלל הכרוכים בתפקיד הנכבד ובמילויו, דומה כי בהתייחסות לגבי ראש הממשלה הנוכחי חסרות, זה שנים, חשיבה אנושית והתחשבות אנושית, שאינן זרות לשום מישור "פרסונאלי": היכן ההתחשבות בצדדים האנושיים הכרוכים במילוי תפקידיו ובסיכונים התמידיים בהם הוא נתון, כאשר איננו שוהה במבנה מאובטח!? והאם מצבי הסיכון התמידיים, המצריכים - במשך שנים - פעולות מוחשיות של אבטחה וזהירות, אינם משפיעים גם (ואולי בעיקר) על בני-משפחה קרובים של האיש עצמו!? נראה כי יתר הבנה והתחשבות נדרשים כאן, אף כעת, ובכך יהיה בהן למתן עמדות ולשמש בסיס ראשוני וחיוני לשינויי גישה ולגיבוש פתרונות והסדרים לבעיות שעל הפרק - בעיות המציקות לא רק לאיש ולמשפחתו, אלא גם לציבור, רובו ככולו.
דמוקרטיה - גם בהעדר חוקה כתובה
מול הקריאות הנשמעות לכינונה של חוקה ולאימוץ "מגילת העצמאות" כחוק, יש להזכיר את הנסיבות והסיבות שביסוד "חבלי הלידה" הממושכים של כינון חוקה בנדבכים של חוקי-יסוד - כהחלטת הכנסת ביום 13.6.1950, הידועה כ"פשרת הררי". פשרה זו הושגה אז לאחר עשרות דיונים קשים אשר פילגו אפילו מפלגות, ללא יכולת לגשר על מחלוקות, שלא נפתרו עד היום. לא בכדי נמנע אפילו מנחם בגין ז"ל לקדם כינון של חוקה, למרות שהיה ממובילי הדרישה לכך בכנסת הראשונה. בעיות ואתגרים שבפניהם עומדת המדינה, והצורך בשמירת אפשרויות במציאות דינאמית שטרם התייצבה, הביאו את דוד בן-גוריון ז"ל להקפיא כינון חוקה, ואת ממשלות הליכוד להמשיך בכך גם לאחר 1977. תשומת הלב מופנית, בהקשר, למאמר הח"מ מיום 21.10.2015 באתר זה: "חוקה לישראל: 'הריון' מתמשך כתחליף-לידה".
בנוסף: לכינונה של חוקה יש כנראה צורך בבחירות חדשות. הכנסת הראשונה, אשר נבחרה כ"אסיפה מכוננת", הייתה מוסמכת להפוך עצמה ל"כנסת" המחוקקת חוקים רגילים לחיים השוטפים; ברם - ההפך איננו נכון: כנסת שנבחרה ככזו, מה גם לאחר עשרות שנים של העדר חוקה, נבחרה לחקיקה "שוטפת", אך לא לכינון חוקה. כדוגמה להמחשה: מי שהצביע בבחירות למפלגה שהבטיחה יתר-ביטחון ויתר "משילות" בחיי היום-יום, לא בחר בנציגיו לכנסת כדי לתכנן ולבצע שינויים במבנה החברה והמדינה, מה גם כאלה המעוררים מחלוקת מפלגת עד כדי שסע לאומי. להשוואה: דיירי "בית משותף" המתקשרים עם תאגיד לניהול ולאחזקה של הבניין, אינם מתירים לתאגיד לתכנן או לבצע שינויים במבנה, ודאי לא תוך חריגה מ"קווי-הבניין" הקיימים זה שנים.
מוצע אפוא להסתפק ב"מגילת העצמאות" כמקור בסיסי להסתייע בו בפירושם של חוקים, כפי שכבר פסק בעבר בית המשפט העליון. חוקה לזמן הקרוב - כפרק של עיקרי החוקה, ככל שיש לגביהם הסכמה לאומית רחבה, ועל-מנת שיתווספו לה בעתיד חלקים נוספים, עד להשלמתה ולאישורה על-ידי כנסת "מכוננת". חוקה בכתב ממילא איננה תחליף למציאות השוררת במדינה, ועל דמוקרטיה המושרשת אצלנו בלבבות יעיד ביטויה ההמוני המרשים והמתמשך, המתגלה לאחרונה בישראל.
