מדינת ישראל רותחת, וכמו הצפרדע בתוך הסיר, תושביה לא מרגישים שהגיעה נקודת הרתיחה, ומיד הם עצמם יהפכו לתבשיל. אין פה סכנה לדמוקרטיה, וגם אין המדובר בשינויים במערכת המשפט. השנאה שהצטברה הגיעה לנקודת אל-חזור, ועכשיו כבר לא יעזור דבר. אין כאן "סכנה שהמציאות תוביל למלחמת אחים". אנחנו כבר עמוק בתוך אותה מלחמת אחים.
הגוף-ישראל מרטט ורועד, והלב פועם בצורה בלתי מסודרת. אם היה כאן רופא, דרך הפעולה הייתה מיידית ופשוטה, ללא צורך להסס או לשקול. הלב דורש שוק בכדי להסדיר את קצבו מחדש, ואם זה לא יקרה במיידי, הלב יפסיק לפעום, החמצן לא יגיע למוח, מוות קליני יתחיל וכמה דקות אחריו מוות סופי.
אך במטבח הישראלי הטבחים הם יהודי ארה"ב (הממסד), הניו-יורק טיימס, מחלקת המדינה האמריקנית ואפילו האו"ם נחלץ-אץ לו להשתתף בשמחה. פלא שהצפרדע (אנחנו) כה נרגשים, שאנחנו משכשכים באותם מים פושרים-שהופכים-לחמים-שמתחילים לרתוח?
מתוקה בנג׳מין, שניהלה את בתי הספר של מילקין ויודעת דבר או שניים בחינוך ובהצלת מצב שנראה נואש בילדים שלא התבגרו עדיין ופועלים באימפולסיביות, קראה לבחירות חדשות. איני חושב שבחירות הן הפתרון. שוק למערכת הוא הנדרש. אפילו אם הנשיא היה מאפשר לבנימין נתניהו לפרוש בכבוד, עם חנינה מוחלטת על כל כתבי אישום שכבר הוגשו והאשמות שעוד תצוצנה חדשים לבקרים, לא היה מגיע שלום ומשיח לישראל.
גם לא מדובר כאן על הרפורמה של מערכת המשפט, כי בעקרון נראה שדווקא העם כולו מסכים בגדול שמערכת המשפט זקוקה לרענון, וההבדל הוא רק במינון. אך ראו מה קורה: צד נבחר פועל בדיוק כפי הנהוג מזה 75 שנים ויותר, אך הצד שהפסיד מסרב לאפשר זאת. הדבר לא מקובל על הצד המפסיד שהוא כבר לא בשלטון, ולכן צריך לצאת להפגין, להשבית, להלחם, ואם זה יפגע באנשים - הרי שזה הרע במיעוטו, כי המטרה לדעתו מקדשת את כל האמצעים.
ראו את ההבדל: כשמגיעים לבני ברק - שם החרדים - או לירושלים וליהודה ושומרון - שם המתנחלים - או אפילו לכנסת ישראל או לממשלה לחברי הכנסת או השרים הדתיים - למרות שהם מאמינים בצדקת דרכם, הם מוכנים לוותר על הכבוד האישי ולהתפשר ולהטות אוזן ולנסות לכלול גם את הצד מנגד. עבורם עם ישראל בא קודם ואחדות העם חשובה ויש להגן עליה מכל משמר. עבורם יש משהו גדול יותר, תמידי והמשכי, וכל השאר בטל בשישים. הם זוכרים את חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, כי הם צמים מדי שנה ושלושה (בעצם ארבעה) מהצומות סבים סביב חורבנות אלו.
בעוד לא אתפלא אם הדתיים יקראו לעצרת תפילה ויעלו בהמוניהם לירושלים, בשוטחם תפילה לפני בורא עולם, בתחינה שיושיט ידו וישים שלום בעמו, בקרבו הוא בחר לשכון, ההמונים היוצאים להפגין, להשבית, לאיים על אורך החיים אליו התרגלנו ולסכן את כולנו עושים זאת על מה ולמה? שאלו אותם, ובליל התשובות שתקבלו יזכיר במידה רבה את מגדל בבל ולא אמונה צרופה; שנאה ולא אחדות ואהבה; חוסר מידתיות וחוסר סבלנות ואי נכונות להקשיב או להתפשר. זהו הבדל מהותי ביותר.
בתהילים קל"ה נאמר: ה׳ שמך לעולם, ה׳ זכרך לדור ודור. והכותב קורא בחוצות: הללו את שם ה׳, הללו עבדי ה׳... הללו-יה כי טוב ה׳, זמרו לשמו כי נעים, כי יעקב בחר לו יה, ישראל לסגולתו. אין צורך בתופים או ברמקולים מגבירים. הכותב מסכם ואומר: כי אני ידעתי כי גדול ה׳, ואדוננו מכל אלוהים. כל אשר חפץ ה׳ עשה בשמים ובארץ, בימים וכל תהומות. מול גדולת השם, גדולה מוחלטת ביותר, קורא לנו הכותב, מפציר ודורש, את המובן מאליו:
בית ישראל, ברכו את ה׳
בית אהרון, ברכו את ה׳
בית הלוי, ברכו את ה׳
יראי ה׳, ברכו את ה׳
ובתפילה אנחנו חוזרים על כך פעמים ושלוש ברציפות. אך האם אנחנו רק מדקלמים, או האם האמור מחלחל לנפשנו ומדריך אותנו גם איך להתנהג? לאחר שהוא פנה לכל אחד מהחלקים בנפרד, עם אותה משימה בדיוק, הכותב בתהילים דורש מכולנו גם יחד — מהאיחוד הבלתי אפשרי לכאורה של קבוצות שונות, כשהוא מזכיר את המכנה המשותף (שאולי שכחנו לשניה) שכולנו "יראי השם", את הדרישה הבאה, ועל-ידי כך הוא מעלה אותנו מהשיח הגשמי אל מחוזות גבוהים יותר:
ברוך ה׳ מציון ירושלים
הללו-יה!
הללו-יה!
הללו-יה!
פרק זה בספר תהילים הזכיר לי את החסר - משהו גדול מאתנו, משהו אמיתי, נצחי, שמרטיט את הנשמה וגורם לנו להפוך לטובים יותר, להתמקד לא רק בעצמנו כי אם בתמונה הכוללת, על ציר זמן ארוך יותר מהנקודה הספציפית בה אנו נמצאים.
אצל הדתיים, בין אם זה שר בכיר או חבר כנסת שנבחר לראשונה, בין אם זה מתנחל מסוכן (אמא לחמישה ילדים, שכל אחד ואחת משרת בצבא) או חרדי-משתמט (דוגמאת תושבי בני ברק) - יש משהו גדול יותר מהם עצמם. אלו לא תנאי החיים של המשפחות החרדיות (12 נפשות בדירה קטנטנה) ואלו לא האבנים שנזרקות לעבר המכונית של אותה אימא בגלל שהיא בחרה לגור במדינת ישראל במקום שהמילה "יהודי" נגזרת ממנו (האזור בו גר בעבר שבט יהודה). אין להם מיליונים בבנק ודירות פאר. אין להם משכורות עתק והטבות למיניהן. הם לא טסים לחופשות בחו"ל, והם מסתפקים בהעברת בגדים וצעצועים מילד לילד. הם מאמינים באמונה שלמה במדינת ישראל, באלוהים של כולנו, ולא בהבלי הבלים וזוטות נשכחות.
מולם, לעומת זאת, מנפנפים עם שלטי "דמוקרטיה בסכנה" ויוצאים לנו מצילים רבים למשותה מהמים, להצילה מטביעה. סיסמאות יש שם המון, קליטות ומכירות. אפילו אויבינו החלו להשתמש באותן סיסמאות (ברגותי ותנועת החרם, מחלקת המדינה האמריקנית, נציב זכויות האדם של האו"ם-שמום ועוד). הם עוטפים את עצמם בגלימות בד אדום (מי משלם עבור כל זה?) ובדגלי ישראל (עד כה אלו היו האוניברסיטאות שאסרו על דגלי ישראל בהפגנות אך איפשרו את דגלי פלשתין, עכשיו לפחות רואים ים של כחול לבן, והלב דואב במקום לשמוח). ובסופי שבוע, לאחר שהפגינו בהתלהבות כה רבה, והפריעו למהלך החיים התקין, הם צריכים לצאת לנפוש בחו"ל, כהכנה נפשית לשבוע נוסף.
ראשי קרנות סיכון מעבירים את כספם לבנקים בטוחים בחו"ל (לדוגמה בסיליקון וואלי, כי שם בטוח), וחברה צעירים מצטיידים בפספורטים נוספים (כי מה שבטוח בטוח) ומשפחות אורזות ועוברות לחו"ל (כי שם יש דמוקרטים, ושם אוהבים את היהודים והישראלים במיוחד), ומי ששרת ב-8-200 וביחידות דומות, כמו גם בשייטת ובחיל האויר, מרשה לעצמו לאיים (כי הם מכירים קודם כל בערך עצמם). מסתבר שיש יותר מישראל אחת, וכבר מזמן יש יותר מצבא אחד.
אגע לשניה בנקודה זו: לצה"ל יש ארגון שדרכו, ורק דרכו, אמורים לגייס כספים לרווחת חיילי צה"ל כולם. אך הטייסים והשייטת שווים יותר. ולכן להם גופים משלהם, עם הסברים מאוד משכנעים מדוע מותר רק להם ולא לאחר, וכיצד הם לא עוברים על החוק. אין עוררין: הלוחמים והטייסים הם סקסיים יותר, אך האם מגיע להם יותר (או האם מגיע רק להם) ולטבחים ולמשטרה הצבאית ולהנדסה הקרבית ולתותחנים ולכל השאר מגיע שיתעלמו מהם? כשיש ערך עליון של שותפות הגורל וערבות הדדית, הרי שהתזרים חייב להגיע לכלל ולכל פינה, גם הנשכחת ביותר. אך כשהתרבות היא של "אני" ו"מגיע לי" ו"מה יוצא לי מזה" הרי שאין פלא שסיסמאות הן קלילות וקליטות ומכירות ביותר, אך ריקות מתוכן, בדיוק כמו "להציל את הדמוקרטיה" (מפני מרד ומהפכה נגדה).
לוחמים דואגים שהעולם יפנה גבו אלינו ויסיר תמיכתו, כך שחיילי צה"ל - לוחמיו ומפקדיו - יופקרו ביד הדין הבינלאומי כפושעים. חדשות לכולם: העולם אינו תומך בנו, ובין אם יהיה שינוי במערכת המשפט בין אם לאו, אנחנו חשופים באותה מידה. העולם לא צריך סיבות, ועילות תמיד יהיו למכביר. גם כך הרשות הפלשתינית בתמיכה ועידוד מצד מדינות ידידותיות לנו ממשיכה לפנות לבית הדין בהאג נגדנו. החלטה, כשתבוא, לא תהיה קשורה לכוחו של בית המשפט העליון בישראל (כוח מוחלט, קרי המצב הקיים, או כוח רק ב-95% או ב-80%, 50% או כל מספר אחר לא יספק או לא ישנה את העלול לקרות).
אם הפוליטיקאים המדרבנים את המפגינים היו מראים אחריות לאומית בדיוק באותה מסגרת קיימת בה הם עצמם היו בשלטון עד לפני חודשים ספורים, הרי שמרד, מהפכה ושיבוש תהליכים לא היו הפתרון - נהפוך הוא, אם אתם דוגלים במלחמה במערכת, אל תתפלאו אם תצטרכו לשאת בתוצאות. שלבו ידים, דברו, השתתפו בתהליך, גם אם התוצאה לא נראת בעיניכם. תרצו ותוכלו, תשנו בעתיד. אך אל תמרידו ושימו את טובת הכלל לנגד עיניכם תמיד. צאו להגן על מדינת ישראל, הושיטו יד ליהדות התפוצות המנצלת הזדמנות זאת לתקוף אתכם (כשתוקפים את מדינת ישראל, לא מבדילים בין אחד לשני, אוהב נתניהו לשונאו, ליכודניק או תומך לפיד - כולם אשמים וכולם שנואים וכולם צריכים לפיכך להענש). אך כשסיסמאות ריקות מכל תוכן, הציפיה שיתייצבו המפגינים ויגידו ולו מילה טובה אחת בעד ישראל אפסה. אין פלא ששונאינו צוהלים.
היכן נמצא את עצמנו מחר, ביום הזיכרון, ביום השואה והגבורה, ביום העצמאות? מדינה שסועה ומבותרת, נתחים נוזלי דם, גוף שאינו נושם יותר.
אין זה אברהם, שמאמונה עמוקה התכונן להקריב את בנו, את בכורו, את יצחק אשר אהב, והמפגינים כמו גם המדרבנים בע"ם אינם דומים במאומה לאברהם אבינו. לי הם מזכירים יותר את חומייני וקרטר, שקראו "דמוקרטיה" ו"זכויות אזרח" לאירנים, ודרשו מהשאח לוותר ולשנות, והחזירו את חומייני על חמור לבן מפריז (שם מילארדים טמונים בחשבונות בנק) לאירן שהפכה לפרס השחורה. הנה כמעט יובל אחר כך, אנחנו - העולם כולו - עדיין משלמים את המחיר הנורא עבור אותה קלות דעת.
כך גם בישראל. ניצרו את נשקכם. חידלו אש. עיצרו. אתם לא מעלים את יצחק עולה לשם, כי אתם שונאים את השם ואת נציגיו במדינת ישראל. אתם לא נלחמים להציל את הדמוקרטיה, כי ההליך המתרחש הוא בדיוק לפי כל כללי הדמוקרטיה. כל שאתם עושים הוא לשרוף את הבית, ומה אתם מצפים לעתיד? בית אחר אין. האויבים בינתיים לא יושיטו יד, לא ינסו לכבות את האש, והם ימשיכו בעמלם להביא להשמדתנו. אז נשאר, אם נינצל, עומדים על חורבות עשנות מאש, אודים מחורבן הבית, ולא יהיה מחסה מעל ראשנו, ולא יהיו קירות מגן מסביבנו, ונתפזר לכל עבר, לארבע רוחות השמים, עד לקצות תבל, שם נשב ונבכה על כל שהיה לנו ואיבדנו במו ידינו, הרסנו בעצמנו. כמאמר המלאך: "אברהם, אברהם: אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש לו מאומה"!
נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, אבל מלחמה להציל את הדמוקרטיה הישראלית הוא אמונה בהבלים ובאלילים, ואלו כידוע:
פה להם ולא ידברו
עינים להם ולא יראו
אזנים להם ולא יאזינו
אף אין יש רוח בפיהם
כמוהם יהיו עושיהם
כל אשר בוטח בהם
(שם 16-18)
ונסכם לפיכך כנאמר בשמואל א׳ ט"ו:29: "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא להנחם".