בדיונים ענייניים על הרפורמה, אם הם בכלל מתקיימים בסערת ימים אלה, הנחת היסוד היא שהפרדת הרשויות והיחסים ביניהן הן העיקר בדמוקרטיה בכלל וברפורמה בפרט. כלומר, שתפקידן העיקרי של שלוש הרשויות, שהשלטון נחלק ביניהן, הוא לפקח זו על זו, על-מנת שהכוח לא יתרכז יתר על המידה בידי אף אחת מהן. מציירים תמונה שלפיה מהות הדמוקרטיה היא שכל רשות שלטון אוחזת בזנבה של האחרת, וכך הן מסתחררות להן כבזירת ריקודים.
הצגת דברים זו מסתירה את הרציונל האמיתי של השיטה. אבן היסוד של הדמוקרטיה אינו היחסים בין הרשויות, אלא האקסיומה שהריבון הוא העם, והוא שמסמיך כל רשות שלטון בנפרד, כשליחה שלו, להפעיל סמכויות וכוחות ששייכים רק לו. לכן כל אחת מהרשויות אחראית כלפיו, ולא כלפי הרשויות האחרות, למלא את התפקיד שייעד לה הריבון.
תפקיד הרשות המחוקקת, שמורכבת מנציגי העם, הוא לקבוע את הכללים שעל פיהם על החברה - הפרטים שבה ושלוש רשויות השלטון שלה, כולל הרשות המחוקקת עצמה - לנהוג ולפעול. כללים אלה לא רק משקפים את הערכים שעל פיהם מעוניינים הפרטים בחברה להתנהג איש כלפי זולתו, אלא את ערכיהם, את השקפת עולמם, את מאפייניהם ואת יעדיהם כציבור, כעם.
תפקיד הרשות המבצעת, הממשלה, הוא לבצע - בהתאם לסמכויות ולמטלות שנקבעו בחוק - את המדיניות שלשמה נשלחה על-ידי הריבון. אחריותן של הרשות המחוקקת והמבצעת כלפי הריבון היא ברורה, ושתי רשויות אלה עומדות לבחינתו לפחות כל ארבע שנים.
התפקיד הראשי והעיקרי של הרשות השופטת אינו לפקח על הרשויות האחרות, כפי שנטען על-ידי מתנגדי הרפורמה ושוללי הלגיטימיות של הממשלה הנבחרת. המנדט שהרשות השופטת קיבלה מן העם הריבון הוא בראש ובראשונה ליישב בדרכי שלום את הסכסוכים המתגלעים בין פרטיו לבין עצמם, ובינם לבין מוסדות הממשל. במסגרת זו על הרשות השופטת גם להגן על בני החברה מפני מוסדות השלטון ומפני גופים עתירי כוח אחרים, אם הללו מפרים את זכויותיהם הקבועות בדין, ובכלל זה מפני הרשויות המופקדות על עצם ניהול הסכסוכים הללו כמו משטרה ופרקליטות. תפקיד עיקרי זה של הרשות השופטת מבוסס על חוזה בלתי כתוב בינה לבין בני החברה, שעל פיו במקום שהללו יפתרו בעצמם את ריביהם - מה שעלול לגלוש לאלימות - הם מסמיכים את השופטים לנהל אותם, בתנאי שיעשו זאת על-פי החוקים שנחקקו על-ידי נציגי החברה.
אך במקום למלא את חלקה בחוזה החברתי, לאורך שלושים השנה האחרונות מתרכזת מערכת המשפט העליונה אצלנו בתפקיד שיצרה לעצמה ללא הסכמת הריבון. במסווה של "פיקוח" על רשויות השלטון האחרות, היא מבצעת השתלטות צינית על התפקידים שהריבון ייעד בחוקיו רק לרשות המבצעת ולרשות המחוקקת. במסגרת ניכוס סמכויות זה היא עוסקת בנושאים שאינם מעניינה - בעלי חשיבות עליונה ורבי השפעה על עצם קיומנו וזהותנו - ומכתיבה לממשלה מדיניות שנוגדת את זו שבחר בה רוב הציבור. את כל זה עושה בית המשפט העליון בלי לשאת באחריות לתוצאות החלטותיו, ותוך הזנחת תפקידו המרכזי כבית משפט לערעורים וכאחראי על ניהול ערכאות השיפוט הנמוכות יותר הכורעות תחת עומס העבודה, על כל מה שמשתמע מכך אנושית, חברתית ולאומית.
באמצעות ה"פיקוח" שנטלה לעצמה, בין השאר על-ידי שימוש ביועמ"שים בלתי נבחרים כעושי דברה, מפרה הרשות השופטת את התנאים היסודיים והמרכזיים ביותר בחוזה שלה עם הריבון. יתר על כן, בהתמקדה ב"פיקוח" על הממשלה ועל הכנסת, מונעת הרשות השופטת מן הרשויות הללו למלא את תפקידיהן - מהממשלה למשול ומהכנסת לחוקק ולפקח על הרשות המבצעת - ובכך מאלצת גם אותן להפר את ההסכמים שלהן עם הריבון.
הפרת החוזים הזאת היא הנמצאת בבסיס ההפיכה המשפטית של אהרן ברק. זו אינה מקבלת את ריבונות העם ואת הנחת היסוד, שבדמוקרטיה העם, ורק העם, הוא מקור כוחן של רשויות השלטון, ובכללן הרשות השופטת. את ההפרה היסודית המתמשכת הזו תומכי ההפיכה ומתנגדי הרפורמה המשפטית מעוניינים לשמר, כל אחד מסיבותיו. אך מי שהדמוקרטיה היא בבת-עינו, כמביעה ומממשת את רצון הרוב כפרטים וכעם, צריך לדעת שמטרת הרפורמה היא בדיוק להגן על קיומם של החוזים הללו שעליהם מושתתת השיטה.