נפרדנו מהצירוף של פרשת "תזריע" ומצורע ואנחנו נקדם בשבת הקרובה את פרשת "אחרי מות", בה אני קורא טקסט רווי דיאלוג עם אירועים כואבים כולל אימת ירי של אנשי טרור הקוטלת חיי בני עמי בערי ישראל.
אני קורא את הפרשה ומביע משאלה, שכל מה שאני אימצתי מפרשת השבוע יאמצו כל המבקשים לְדַמֵם בְֹּהֶרֶג וּבִשְׁכוֹל. אני נוטל מפרשת פרשת "אַחֲרֵי מוֹת" מלים היקרות ללבי, שמסכמות דיון החודר לנבכי לבי, כפי שבא לידי ביטוי בפרשה שלנו בספר ויקרא. פרק י"ז, פסוקים י'- ט"ו -
"כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ". נפשנו חייבת להיות נקייה משפיכות דמים ונקייה מקריאות לשפיכות דמים.
לצערי, אנחנו עדים לתגובות מתלהמות של יהודים ברחובות ערינו אחרי מעשי הרג של טרוריסטים ערבים. קריאות מתלהמות - "מָוֶת לָעֲרָבִים", שהן פגיעה בערכי המוסר המקראי, השם את כל יהבו להטלת העונש רק על מי שסרח, ולא קריאות מָוֶת לכתובתו של עם שלם. אסור לנו לעלות על שרטון שנפשנו נגועה בקריאות לשפיכות דמו של עם שלם.
קיימת עוצמת פער בין הקוראים "מָוֶת לָעֲרָבִים" ובין ערכי פרשת השבוע.
בנוסף למסקנה פוליטית אני מאמץ מפרשת השבוע גם דפוס חיים אישי. עם הביטוי המרטיט והמרגש "כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ", אני הולך בדרכו של מי שנטל מפסוקים אלו את בניית דרך חייו היומיומיים. אני מתכוון לרב אברהם יצחק הכהן קוק, מי שהיה הרב הראשי הראשון בישראל, שהחליט בעקבות פסוקים אלו
לא לאכול בשר ולשמור על אורח חיים צמחוני. על כך נתונה תודתי למורשת, שהשאיר הרב קוק לחברה הישראלית. כשאני כורך את תודתי בהתייחסות גם לפרשת "קְדוֹשִׁים", הבאה בעקבות פרשת "אַחֲרֵי מוֹת".
האדם הראשון בספר בראשית נצטווה לאכול רק מן הצומח, רק לניצול נוח אחרי אסון המבול הותר לאכול בשר. אני נוטל מפרק י"ז פסוקים י'-ט"ו את התובנה "כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ". אני מודע לשלל ההוראות הפרשניות בספרות המשנאית והתלמודית המתירות לאכול בשר.
רפיון מוסריות
אני מקבל על עצמי את
ספר החינוך המיוחס לרבי אהרון הלוי - הרא"ה בסוף המאה ה-13 "ראוי לנו לכסות הנפש ולהסתירו מעין רואיו טרם נאכל הבשר...". אני מאמץ את גישת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הקושרת בין אי-אכילת בשר ובין חזון כינון עולם של שלום במאמר המרגש ושובה הלב
"חזון הצמחונות והשלום", בו כתב - "גם אם אָכַלְתָֹ בָֹּשָׁר אָמְרָה תּוֹרָה כַּסֵּה הַדָּם, הָסֵר בּוּשָׁתְךָ וְרִפְיוֹן מוּסָרִיּוּתְךָ". ראוי לציין, שהרב הראשי הראשון כרך את אי-אכילת הבשר עם חזון השלום. ובאכילת בשר הוא ראה
בושה ורפיון מוסריות. על כך נתונה תודתי לרב הראשי הראשון של ישראל, הרב קוק.
כחברה עלינו לשנן את שתי הפרשות ולתת להן ביטוי במערכות חיינו היומיומיים, עלינו לאמץ את התפיסה החברתית וההומנית, לפיה כל בני האדם שווים
"וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְךָ לֹא תּוֹנוּ אוֹתו כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ". המחוקק נותן טעם לקביעתו. עלינו לראות את הגר אתנו כאזרח, וזאת הוא קובע מתוך הזיכרון ההיסטורי העצוב, שגם אנחנו נאלצנו לרדת מארצנו באסיה לשבור שבר ביבשת אפריקה, ולכן חובה עלינו לזכור ולשנן יום-יום את המשך הפסוק בספר ויקרא פרק י"ט פס' ל"ד:
"כִּי גֵּרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם".
פרשה הנפתחת בביטוי "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹש אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט 2) אומרת לנו, שהקדושה של "מַמְלֶכֶת כּוֹהָנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" מחייבת אותנו ל"לא תִּקּוֹם וְלֹא תִּטּוֹר" ומחייבת למלא את תכניה הערכיים של המצווה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט 18). המצווה
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ניתנה לנו, בני ישראל, בהר סיני, כחלק מנאום ארוך ומפורט של מנהיג בעל שיעור קומה, משה, שהתייחס לשאלה החשובה והרלוונטית ביותר, שאלת הקדושה של עם ישראל, ומשמעותה של קדושה זו לגבי האדם ועם. הקדושה אינה באה לידי ביטוי בטקסים כאלו ואחרים -
הקדושה היא במערכת היחסים ההומאניים, שנשתית באורחות חיינו היומיומיים.
הָרֵעַ, שאנחנו נדרשים לאהוב כמונו, כולל גם בן עם אחר החי בארצי. באותה מידה שאני מתחשב בצרכים ובדרישות שלי, אני מחויב גם כלפי גֵּר הַגָּר לידי. עלינו לזכור כי גם אנו היינו כאלו לאורך היסטוריה ארוכה. אני מודע, שקשה לכתוב על אהבת בן העם האחר, כשברחובות מדינתי נרצחים אנשים, כי הם יהודים מתוך שנאה חסרת מעצורים של ערבים קנאים, המבקשים להביא את שני העמים אל תהום החיים.
שמירה על עולם התכן של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" מחייב אותנו להתריס נגד מי שמאחל בימים אלו מוות למפגינים, שהוא אינו תמים דעה עם דעתם. הוא פוגע במשמעות ביטויי הקדושה, אותם אנחנו נדרשים לאמץ.
ואהבת לרעך כמוך
פרשת השבוע קוראת לנו להתריס נגד מציאות של חלוקה קוטבית בעוגת ההכנסה הלאומית בין עובדים ומעסיקים בחברה הישראלית. הקדושה מחייבת קיומה של חברה, המושתתת על אדנים של צדק חברתי, אדנים השומרים על זכויותיו של ההון האנושי, של האדם העובד -
"לֹא תַּעֲשׁוֹק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִּגְזוֹל, לֹא תָּלִין פְּעוּלַת שָׁכִיר אִתְּךָ עַד בּוֹקֶר" (ויקרא י"ט 13). יש כאן קריאה לקיומה של חברה, בה חייבים להיות יחסי עבודה ללא ניכור חברתי וללא פערים חברתיים, אלא חברה החותרת למערכת שוויונית, בה לא יהיו חצי מיליון ילדים מתחת לקו העוני.
הפרשה מנווטת אותנו ב"אָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" לכינון חברה, בה לא יהיה ניצול אדם בידי אדם - "לֹא תַּעֲשׁוֹק אֶת רֵעֲךָ".
חברה בה יש לגיטימיות לתופעת ניצול עובד באמצעות חברת קבלן, זו חברה שיש בה פגיעה בביטוי "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ" ב-"לֹא תַּעֲשׁוֹק אֶת רֵעֲךָ" וגם ב-"אָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". חברה, בה יש לגיטימיות לחברות קבלן, זו חברה בה יש לגיטימיות לפגיעה בזכויות של אדם עובד, ומצמצמת את ערכי "ואָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", זו חברה הנוטלת מהמצווה את נשמתה ומסרסת את כל תכניה.
חברה, בה מנהיגי ציבור יכולים לצרוח מכל מיקרופון לעברם של מהגרי עבודה ש"הם סרטן", דורשים "לכלוא אותם במחנות מעצר", "לגרש אותם", מנהיגיה מחללים את הציווי בפרשה שלנו. מחללים את הציווי "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תּוֹנוּ אותו,
כְאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְכֶם
וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט 33).
למרבה הצער, הכלכלה הישראלית שופעת גילויים של אי-שמירה על הרמה הבסיסית, הנדרשת על-פי קוד הקדושה המופיע בפרשת השבוע. רמת הקדושה ב-"לֹא תַּעֲשוֹק אֶת רֵעֲךָ" עולה על שרטון במיוחד, כשמדובר ב"גֵּר הַגָּר בְּתוֹכֵנוּ". הרמה הבסיסית של "לֹא תַּעֲשׁוֹק אֶת רֵעֲךָ" מעלה על שרטון של קשיי חיים משפחות מרובות ילדים, הכורעות תחת נטל הקיום.
ואולי יש צורך לרדת מאגרא רמא של שאלות חברתיות גבוהות ולרדת לבירא עמיקת של חיי היום יום. לשאול את עצמנו, האומנם אורחות חיינו ונוהגינו בחיי המעשה תחומים ב-ד' אמות של המחויבות בפרשה שלנו החוזרת ונשנית בתפילה
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". והלוואי ונצטנע מעט ונסתפק בשמירה על המעט בחיי היום יום בכביש, ברחוב ובכל מפגש עם אדם באשר הוא אדם. נהיה ראויים לאמירה "אמר רבי עקיבא... ואהבת לרעך כמוך". אמירה המעוגנת בלבה של הפרשה שלנו.
לבה של הפרשה פועם ערכי סולידאריות חברתית. בלבה פועמת הכמיהה להגמוניה של ההון-האנושי ולא של ההון, שלמרבה הצער, מצליח להשתית מציאות של עובדי קבלן, שמספרם הולך וגדל משנה לשנה.
