הלכתי לאיבוד, כי על לוח השנה החכם שלי "שכחו" לכלול את יום ירושלים. כיוון שאני סומך על אותו לוח, ששנים אני משתמש בו (תאריך עברי ולועזי, פרשת השבוע וההפטרה, חגים, צומות, ועוד), אני בספק שהדבר נעשה בכוונה תחילה. עם זאת, כיון שהלוח מודפס בארה"ב, צריך תמיד לנקוט משנה זהירות. כשבית הכנסת הרפורמי המפורסם ביותר בלוס אנג׳לס סיים שיפוץ מסיבי, שעלותו הייתה בעשרות מיליוני דולרים (כ-150 מיליון אם איני טועה), הגעתי עם קבוצה של חברים (מורים בבית הספר ששייך לאותו בית כנסת) לאחד הטקסים המרכזיים. ישבנו באולם מלא מפה לפה, הכל היה נפלא ומרשים ומרטיט את הנשמה. אך דבר אחר בלט (לי) בחסרונו: בין כל אלפי הקרואים והמוזמנים, בהם אח"מים למכביר, הקונסול הכללי של מדינת ישראל בחוף המערבי לא היה שם. למעשה, לא הייתה נציגות רשמית מהקונסוליה, ודיפלומטים ישראלים כמו גם עובדים מקומיים יש למכביר, והם אוהבים תמיד להופיע ולהשתתף בחגיגות. בה אם הפולנים חוגגים את התרבות היהודית אחרי שהם ניקו את מדינתם מיהודים, כך גם באותו בית כנסת - שהרב הבכיר אסר בשנים עם קום המדינה להניף בו את דגל ישראל - חוגגים את היהדות ואת המשכיותם, אך את הדיפלומט הבכיר ביותר של מדינת ישראל בחוף המערבי, נציג המדינה היהודית, "שכחו" להזמין (מסתבר לאחר שגרמתי למהומה רבה, שההזמנה נשלחה, אך לא הגיעה ליעדה, ואיש לא טרח להרים טלפון ולבדוק, דבר המחזק את ההנחה שלא הייתה כל כוונה להזמין את מדינת ישראל לאירוע). מהעבר אנחנו ממהרים להגיע חזרה להווה, ליום ירושלים התשפ"ג, בכ"ח באייר, מיום חמישי בערב עד שישי, ה-19 במאי, 2023, טרם כניסת השבת. אחד הפרויקטים החשובים והמשמעותיים ביותר בחיי, מאז שמדינת ישראל חגגה את יום הולדתה ה-18 כמדינה עצמאית לאחר אלפיים שנות גלות, היה חגיגות החמישים לאיחוד ירושלים. הייתי חלק מצוות שארגן את האירוע הרשמי של הקהילה הישראלית-יהודית-פרסית-רוסית לחגיגות היובל, והחלטנו לכבד לא את הפוליטיקאים המקומיים, או הנדבנים המקומיים, או כל איש ואישה אחרת הרוצים ביקר-עצמם. היה לנו אורח כבוד - הקב"ה - אך בהסכמתו המלאה כללנו גם למעלה ממאה ניצולי שואה שהיו עדיין בחיים. היה זה מבצע כביר, למצוא ולאסוף את אותם ניצולים אחד אחד. רובם כבר היו בשנות השמונים והתשעים, עד התשעים המאוחרות לחייהם, והייתה זו זכות כנראה מהאחרונות בחיים, להם גם לנו, בעיקר לנו. בניגוד לכל מי שאוהב את אור הזרקורים ונצנוצי הפלש של המצלמות, אלוהים שמח בבחירה זו, שמח, הבין את הסיבות והסכים ללא היסוס. אם מישהו חושב שאלוהים הדיר רגליו שכן מדוע שהוא יתעסק בזוטות, מסתבר שאותו אירוע הסב לו הנאה מיוחדת במינה. עד כדי כך, שהוא דאג שחברי מועצת העיר לוס אנג׳לס וחמשת היהודים בתפקידים המובילים של עיר המלאכים יחתמו עם הקולגות שלהם על החלטה "ירושלים של זהב" ב-24 במאי 2017. את תוכן אותה החלטה, המודפסת על שני בריסטולים מפוארים, ראוי ללמוד וללמד לדורות. אך הקונטקסט - החלטה החתומה על-ידי דמוקרטים, יהודים ואחרים, על עיר הבירה שלא הוכרה ככזו, לפני ההכרזה ההיסטורית של הנשיא האמריקני דונלד ג׳יי טראמפ, שהכיר באופן רשמי אחת ולתמיד בירושלים כבירתה הנצחית של מדינת ישראל, גורמת לכל אחד לפרוץ בצחוק עז: "האם החתומים בכלל קראו לפני שהם חתמו על ההצהרה"? אם הם היו יודעים שהם הכוח החלוץ שהקדים את הגיבור טראמפ, הם היו מעדיפים מיד לשים קץ לחייהם. ועל כך נאמר, "האדם מתכנן, ואלוהים צוחק". עד כמה טוב שאלוהים יכול בקלות להפוך דברים מסוכנים או גרועים לברכות. כבר קראנו על כך בתנ"ך בסיפור בלק ובלעם, והנה זכינו לחגיגות יובל לירושלים בירתנו הנצחית לסיפור דומה, בן ימינו. לכבוד יום ירושלים השנה, ולכבוד העיר בה אלוהים בחר לשכון בקרב עמו, אנו חוגגים מדי יום, אסירי תודה ומלאי התפעלות. אנחנו קבורים תמיד כלפי ירושלים (כך ניתן לזהות בתי קברות יהודים, גם לאחר שכל המצבות נותצו והושמדו). אנחנו מתפללים בוקר, צהריים וערב כלפי ירושלים. בחתונתנו אנחנו זוכרים את חורבן ירושלים. מהלך השנה אנחנו צמים על חורבן בית ראשון ושני, על חומות ירושלים שנפרצו, ועל שנאת חינם בקרבנו. אך יותר מכל, אנחנו מתפללים ומקווים ומצפים ודואגים להתגשמות הברכה: "לֹשנה הבאה בירושלים הבנויה"! חג שמח עיר קדושה, עיר של זהב, עיר שאין כמוה בעולם, אחת ויחידה ומיוחדת כל כך, עיר בה שיחה עם אלוהים היא שיחה מקומית, שכן בה בחר ובה הוא שוכן בקרב עמו.