כשאמא נטשה ואבא סירב, חיפשתי לחזור ולא ידעתי לאן. רופאה יקרה, לוחם יחידת עילית אהוב, אל תארזו, אל תהגרו, אל תינטשו. גם אם נהייה קשה כאן, תתמודדו, אנחנו כאן כדי להושיט יד, להטות שכם, להמשיך לחלוק בעקשנות ובכבוד זה על זה, להיות ישראלים.
בעוד שני עשורים, אי-שם בגולת ברלין הנוחה או בפרברי מנהטן המטופחים, יעמוד נער מתבגר, רעמת תלתלים על ראשו, עיניו בורקות, שבע ומאושר, מדושן עונג, נהנה ממילקי ישראלי מוזל, מחופש נטול דאגות, מתחבר לישראליותו דרך שקדי מרק.
בעוד שני עשורים, תעמוד נערה מתוקה, שברירית משהו, לחייה סמוקות, חיוך רחב על פניה המעוגלות, מהרהרת בביתה המטופח, מביטה בגינה הגדולה והמוריקה, נאחזת בישראליותה דרך גביע קוטג' מוזל ובמבה עם הילד הנצחי שפלומת בלוריתו הייתה לסמלו המסחרי.
בעוד שני עשורים, ישאלו הנערה והנער, הבחור והבחורה, איך הפכנו לפליטים, גולים במדינה זרה, אורחים לא רצויים באופן עקרוני ורצויים בעת הזאת.
בעוד שני עשורים יביטו שקדי המרק בבמבה הישראלית וזיכרונות עמומים יציפו אותם. הם נולדו בארץ אחרת, הם חיבקו דגל אחר, הם שרו המנון אחר, הם דיברו שפה אחרת, הם צחקו מבדיחות אחרות, הם התעצבו בימים מסוימים, הם חלמו בשפה מוזרה שכבר שכחו, הם אהבו חברים אחרים, את איציק ונועה את רותי וירון.
שקדי מרק ייזכר בימים האחרונים בארץ הזרה אותה עזב עם הוריו. הייתה אש בכבישים, אנשים צרחו, השוטרים הפחידו את שקדי מרק שלנו שכשעוד חלם בשפה הזרה התלבט בין להיות שוטר או כבאי. הבמבה תיזכר בלילות הארוכים, בחברים של אבא מהצבא, בלילות שאבא לא היה יכול לעצום עיניים וכאב מאוד.
שקדי מרק ייזכר באמא הרופאה שבחופשים מבית הספר לקחה אותו לעבודתה וכל האחיות פינקו אותו בשוקולדים שווים. שקדי מרק ובמבה יזכרו, כל אחד ברגעי הזיכרון הדהוי והגעגוע המתעורר, ידמיינו את הארץ הקשה ההיא, את הפגנות הזעם. מתהומות הנשייה ישובו ויצופו הקולות ההם, הקולות ששינו את חייהם, הרגע בו שמעה במבה את אימא אומרת לאבא בשקט, "זהו, יורדים למנהטן, מצאתי משרה בבית חולים, אין לנו עוד מה לחפש כאן".
הרגע בו שמע שקדי מרק את אבא מסביר לאמא בדמעות שהוא כבר לא מוכן לשרת בצבא, להתנדב, להילחם בשביל המלך ולא הממלכה. שקדי מרק ובמבה הם עכשיו נטע זר, גידולי מים, פליטים מרצון וגולים חסרי בית לאומי, מטושטשי זהות לאומית. שקדי מרק ובמבה רוצים לחזור לארץ הזרה, הארץ אותה נטשו הוריהם. יש להם הכל ואין להם כלום, הם מתגעגעים לרסיסי הזיכרונות של מה שהיה פעם ביתם הבטוח ועתה הוא זיכרון מתרחק.
שקדי מרק ובמבה רוצים לחזור להיות חלק אמיתי מהעם היהודי, חלק מהישראליות על יופייה ומכאוביה, הם רוצים להפסיק להיות ישראלים של שקדי מרק ובמבה. שקדי מרק ובמבה רוצים להיות חלק מהסיפור היהודי ישראלי, חוליה בשרשרת הדורות אשר בגלל מחלוקות פוליטיות הובילו אותם להיות גולים מרצון בגולה. שקדי מרק ובמבה רוצים הביתה. רוצים לחזור למקום בו הכל התחיל, המקום המיוחד הזה, הבית היהודי היחיד בעולם, הבית שאמא ואבא בחרו לוותר עליו בגלל מחלוקות פוליטיות.
שקדי מרק ובמבה וגם הוריהם, לעד תהייה מדינת היהודים הדמוקרטית ביתכם, גם אם בחרתם לנטוש אותו ולהפוך לפליטים, לזרים נטולי לאום בברלין, מנהטן, קפריסין או בריטניה.