בחודש מרס פרסמתי טור שבו ניתחתי את פיצולה של החברה הישראלית (היהודית) לשני מחנות. השורה התחתונה של הטור ההוא הייתה שלא יהיה מנוס מהפרדה. בשורות הבאות אנסה להסביר מדוע הפרדה היא כורח המציאות הישראלית בקיץ 2023. הטענה העיקרית שלי היא פשוטה: הקרע סביב הרפורמה המשפטית או ההפיכה המשטרית הוא על צביונה של החברה. במילים אחרות, מהי הדרך הנכונה שבה יש לנהל חיי קהילה, שקוראת לעצמה גם עם, ומבקשת לקיים חיים ריבוניים בתא שטח גאוגרפי נתון (שאין עליו הסכמה עד היום). החזון של מדינה יהודית עצמאית וריבונית התגשם בשנת 1948. כדי שזה יקרה, הדעות והרעיונות שהיו בקרב האוכלוסייה היהודית בתקופת המנדט הבריטי (ולמעשה הרבה לפניו) שילבו כוחות כדי שבן גוריון יוכל לאחד את כולם בדרך למימוש החזון. האיחוד הזה היה זמני, אם בכלל. הוא מעולם לא טאטא הצידה את המחלוקות על צביונה של החברה היהודית ו"הדרך הנכונה" שבה עליה להתקיים.
מאז עברו 75 שנים. חזון חדש לא צמח ליהודים במדינת ישראל. עד 2023. כינונה של הממשלה הנוכחית יצר מצב של שני חזונות נפרדים ושונים. זוהי מלחמת אזרחים בין שתי תפיסות עולם מנוגדות. דת מול דמוקרטיה. לא יהדות מול דמוקרטיה, אלא יהדות בזרמיה השמרניים יותר, יש שיאמרו המשיחיים יותר, לבין תפיסה שהובילו בן-גוריון וז'בוטינסקי, של מדינה דמוקרטית וחילונית שבה תהיה הפרדה בין דת למדינה. זאת, תוך השארת כמה מהנושאים הדתיים בידיהם של מוסדות דתיים כמו הרבנות הראשית (נישואין, גירושין, דיני ירושה, דיני קבורה וכדומה). ובכן, הסידור הזה בדרך להסתיים. לנציגי הציונות הדתית בממשלה הנוכחית (ולא רק להם) זה לא מספיק. הם רוצים יותר. הרבה יותר. תקראו את הצעות החוק הפרטיות שהונחו לאחרונה על שולחן הכנסת ותראו במה מדובר. אגב, כלל לא משנה אם ההצעות הללו ירדו מסדר היום הפרלמנטרי. המחשבה העומדת מאחורי הגשתן קיימת. זהו רציונל של אנשים המבקש להגשים חזון של מדינה יהודית דתית. זו גם הסיבה שחלק מצאן מרעיתם נותן כבר סימנים "לא יהודיים" באלו שהם יהודים על-פי דתם (הנקבעת כידוע על-פי דת האם, והאם בלבד).
מנגד ניצב המחנה השני. זהו המחנה המתקרא, לא בהכרח בצדק, המחנה הליברלי. יש בו גם אנשים שמרנים. המכנה המשותף לכולם הוא שהם ממלכתיים. לא ליברליים ולא שמרנים. לא דתיים ולא חילוניים. ממלכתיים. הם רוצים הפרדת רשויות אמיתית, איזונים ובלמים נכונים (המונחים הללו תמיד סובייקטיבים) בין הרשויות כאשר הדבר המרכזי שהם מבקשים למנוע כרגע - הוא חקיקה דורסנית שתבטא עריצות של הרוב הפרלמנטרי. החזון שלהם הוא מדינה יהודית דמוקרטית ליברלית. ברוח מגילת העצמאות, ברוח משנתם של בן-גוריון וז'בוטינסקי. החזון הזה לא יכול להתכתב בשום דרך עם חזונו של הצד האחר.
למה זה קרה עכשיו? אני מציע לקוראים שלוש סיבות משולבות זו בזו: האחת, שינויים דמוגרפיים וסוציולוגיים שהביאו את מרבית הציבור בישראל לבחור במפלגות דתיות ו"ימניות" יותר; שתיים, הערכתם של חלק מהנבחרים כי המצב האלקטורלי אינו עתיד להשתנות וכי הצד הימני של המפה הפוליטית ינצח בכל מערכת בחירות עתידית. אם זה כך, אז מדוע לא להתחיל כבר בחקיקה? ושלישית, כי האיומים הביטחוניים על ישראל הם אינם איומים קיומיים. הם מטרד בלתי פוסק (טרור פלשתיני, מערכה מול חמאס, עימות מול חיזבאללה). את כל אלה ישראל חוותה ויכלה להם. המשמעות ברורה: אפשר להתפנות לעשות רפורמה בבית. כעת יש הזדמנות פוליטית (רוב של 64) להתחיל את השינוי. אין שום חשיבות ומשמעות לשאלה האם הרפורמה הייתה כלולה בהבטחות ערב הבחירות אם לאו. יש חזון. וצריך להתחיל לממש אותו.
בין אם החקיקה תיעצר, תוקפא או תיגנז ובין אם שתמשיך - השבר הזהותי ברור. נוכח במלוא עוצמתו. אין מנהיג שיכול (ספק אם יש מי שרוצה) לחבר את הקבוצות השונות (חרדים, ציונים דתיים קשים/רכים, מסורתיים וחילוניים). ועוד לא דיברתי בכלל על המיעוט הלא יהודי במדינת ישראל שמונה קרוב לשני מיליון אזרחים. הדיבור על אחדות הוא מס שפתיים ומהווה מין סם שהציבור הרחב צורך על-מנת שלא לאבד תקווה. לריאליים שבינינו התמונה די ברורה. שני המחנות מאוד ברורים ומאובחנים. צריך להיפרד. עדיף בהסכמה וללא שפיכות דמים.
