לפי מורשת ישראל "קנאת סופרים (ועיתונאים?) תרבה חוכמה." אך היא גם צורבת. ובכן, השבוע חשתי בדקירתה של קנאה זו. במאמר שפתח את ה"ניו-יורק טיימס" וכותרתו - Considering a smug mug on a thug - חזרה מאורין דאוד אל סיפורו הדרמטי של אוסקר ויילד "תמונתו של דוריאן גריי". לתזכורת: דיוקנו של גריי היה יפהפה. הוא היה מאוהב בעצמו ובליין ונהנתן, אך בהמשך חייו גבר הרוע, ומאירוע לאירוע, מזווית לזווית, לפתע נראית תמונתו על הקיר אחרת - אכזר, רשע, נרגן, והכיעור מאפיל על מה שהיה פעם מעיין הנעורים. דאוד ייחסה את התצלום לדונלד טראמפ, ואילו אני כעסתי על עצמי מדוע לא הקדמתי אותה והשוויתי את יצירתו של ויילד לבנימין נתניהו. הרי ביבי כמו דוריאן החל כפרח חן, והנה התגלגל לחברת יריב לוין ושמחה רוטמן להרוס את הדמוקרטיה; החל כקצין ראוי בסיירת מטכ"ל והחליש את צה"ל כפי ששום ראש ממשלה ישראלי לפניו לא עשה; הנהיג כלכלה אמיצה, לא פופוליסטית - ועתה הוא מסלק מישראל את ההשקעות. איזה כיעור הוא להדיח את דני דיין מראשות "יד ושם" רק (או גם) מפני שזימן לשיר ביום הזיכרון לשואה את קרן פלס, שהשמיעה קולה בהפגנת המחאה. עתה הוא תלוי בטלי גוטליב. שותף לאיתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ'. אחראי לדיקטטורה המבצבצת מתוכניתו של השר ד"ר שלמה קרעי; מנודה בבית הלבן. אולי יחמול עליו ג'ו ביידן ויסכים לפגוש בו בניו-יורק כמי שמתביישים ללכת בחברתו ברחוב הראשי אלא משוחחים עימו כאחד המשרתים בחצר האחורית. ביבי הוא דוריאן גריי, המהדורה העברית.