אני כותב את המאמר בנימה של צער, שבעת הולדתה של המדינה אנחנו החמצנו שעת כושר להנחת הנדבכים המוצקים של הדמוקרטיה בהתאם להכרזה במגילת העצמאות בה נקבע, שתיבחר אסיפה מכוננת. על האסיפה המכוננת הוטלה המשימה שתוך כמה חודשים עליה לקבע חוקה למדינת ישראל שזו עתה נולדה. מכוחה של אותה חוקה ייבנו המוסדות של המדינה הצעירה ישראל והמדינה הערבית שגם היא נועדה לקום. אך בצד הצער אני מגלה הבנה למניעיו של דוד בן-גוריון, שלא מימש את המשימה בימי הולדתה של המדינה, כי היה עליה להתמודד עם אתגרי המערכה הצבאית, שנכפתה על המדינה שזה עתה נולדה ועם המפעל הכביר של העלאת מיליון יהודים. הדברים שציינתי לעיל בדבר חוקה, כלולים בהחלטת עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947. בהחלטת החלוקה נכתב במפורש, שהאסיפה המכוננת של כל מדינה - המדינה היהודית והמדינה הערבית שהייתה צריכה לקום ובאשמתם לא קמה - תעבד קונסטיטוציה דמוקרטית. לצערי, החלק הזה של החלטת עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר לא מולא. לזכותו של דוד בן-גוריון אני זוקף את גילויי נחרצותו למחרת ההחלטה, כי יש להתחיל להשקיע את כל המאמצים לכינון החוקה לא רק עקב נאמנות להחלטת עצרת האו"ם, אלא מתוך נימות אידאיות טהורות שליוו את דוד בן-גוריון בכל דרכו. הרצון הכן והטהור של דוד בו גוריון נסוג עקב גילויי ההתנגדות העזים של הציבור הדתי וגם של חוגים נוספים בעיקר בצד הימני של המפה. לנוכח אתגרי התקופה לקלוט מיליון יהודים ובמיוחד תוך כדי מלחמה קשה נגד טבעת חנק צבאית ערבית חונקת, החליט גן גוריון להצניע את תמיכתו בכינון חוקה, כאשר בפני המדינה הצעירה עומדים אתגרים דחופים ומידיים כמו קליטת עליה בעיצומה של מלחמה נגד צבאות האויב, שדורשים פתרון חקיקתי מיידי ולא ניתן להמתין עד להשלמת החוקה.

לדוד בן היה חשוב לא להיקלע לעימותים פנימיים בנושא החוקה, כשיש לשלב ידיים ולבבות במערכה הצבאית ובמערכת של קליטת העלייה ההמונית בימים של מערכות דמים קשות עם צבאות ערב. בהעדר חוקה התקבלה החלטה בכנסת ישראל בשנת 1950 לאמץ את הפשרה בין מחייבי החוקה ובין מתנגדיה, שסברו שכלל אין צורך בחוקה. הפשרה שהתקבלה, שהחוקה תהיה בנויה פרקים פרקים באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסוד בפני עצמו. כאן נכנס לפעולה בית המשפט העליון, פעולה משמעותית שהתאפשרה על בסיס המסמך שנקרא מגילת העצמאות. בית המשפט העליון היה תמרור אור לאזרח, כששר בממשלה החליט החלטה לא סבירה. אביא רק דוגמה אחת, כששר דתות בשם זבולון המר החליט, שאישה לא תכהן בתפקיד במועצה הדתית אלא רק גברים יכולים לכהן במועצה הדתית. בכך רצה השר זבולון המר לבטל את המינוי של אשת החינוך בשם לאה שקדיאל במועצה הדתית בעיירת הפיתוח הדרומית בשם ירוחם. בשנת 1968 אחרי דיון משפטי ממושך בג"ץ קבע בפסק דין, שהחלטת השר זבולון המר אינה סבירה. יתרה מזאת השופטים בן-פורת, אלון וברק קבעו שהחלטת השר זבולון המר הייתה לא רק לא סבירה, אלא התלוו לה שיקולים זרים ועליו להחזיר את גב' לאה שקדיאל למועצה הדתית. השר זבולון המר נאלץ לבלוע את הקביעה של בית המשפט העליון שקבע כי החלטתו הייתה לא רק לא סבירה אלא גם פוגענית. מעתה אחד מעקרונות היסוד של משטרנו החוקתי הוא שיובטח שוויון בין גבר לאשה...כי עיקרון השוויון מצוי בהכרזת העצמאות, המהווה את מגילת הערכים של האומה ושעל פיה מתפרש כל חוק. אני מבקש להודות לבן גוריון שהוריד את נושא החוקה בימים הקשים של ראשית שנות החמישים לנוכח הצורך לשמור על אחדות מלאה לנוכח אתגרי המערכה הצבאית, כשבעיצומה של המערכה הצבאית הקשה לשקוד על המאמץ לחסל את כל גלות תימן כ-50,000, כל גלות עירק כ-120,000, כל גלות בולגריה כ-45,000 יהודים וכן להביא יהודים מארצות ברחבי העולם, להביא יהודים ממחנות המוות - למעלה מ-1,000,000 יהודים בעיצומה של מערכה צבאית קשה. כן היה צורך להשקיע משאבים רבים בהבאת העולים החדשים באוניות ובמטוסים, לאחסנם ולדאוג לכלכלתם. בתודתי לראש הממשלה הראשון אינני יכול לכבד את ראש הממשלה הנוכחי, המוביל את הכנסת לבטל את עילת הסבירות. קשה להבין את הזלזול במגילת העצמאות במיוחד לנוכח פסקי דין של בית המשפט העליון, שהגן על זכויות בסיסיות באמצעות שימוש בעילת הסבירות. המקרה של לאה שקדיאל הוא מקרה אחד ממאות מקרים. אני מקווה, שהמערכה הציבורית תחסל את היוזמות של פגיעה בדמוקרטיה, שמובילה ממשלת בנימין נתניהו.