הסטטוס של אנשי הקשר שלי מתחלף בתמונות נרות נשמה ובתמונות של פנים מאירות של מי שנרם כבה בטרם עת, לתמיד, אך זכרם ינון בקרבנו. מעולם לא חשבתי שתהליך הגמילה מהאזנה לחדשות ומצפייה בטלוויזיה יהיה קל ופשוט כל כך, מאז שהחלו סיפורי הזוועה הנוראיים לעבור מפה לאוזן קיבלנו, רעייתי ומשפחתי, החלטה לוותר על ההתמכרות.
ואכן, ההסתפקות בקריאת חדשות באופן מבוקר במכשיר הסלולרי רק היטיבה עם מצב הרוח המשפחתי, הפחיתה את הצריבות בנפש והשריטות בנשמה, נמנעו מאיתנו המראות המחרידים, המזוויעים הלא אנושיים, מראות האימה.
בלילה, אחרי שהנכדים נרדמו לא לפני ששמעו כמעט את כל סיפורי הלילה, שמעו כמעט את כל שירי הערש, ביקשו כמעט את כל המים שבמקרר, העפתי מבט במכשיר הסלולרי ושמחתי על האחדות עם הצטרפות חלק מהאופוזיציה למאבק ולמאמץ המלחמתי. חשבתי וחושב עדיין שלכולם בעת הזו יש מקום כדי לפעול כאיש אחד בלב אחד.
הודעה בווצאפ השכונתי חשפה בפניי שאלון בסקר שיזמה אחת השכנות, מי בעד נעילת השער להולכי הרגל במנעול, כמו כדי להמחיש את עוצמת המנעול צילמה את השער והמנעול. אין ספק כי מנעול קטן זה לא יעמוד בפני הרוע בעת פקודה, אך בעיקר עבור הילדים במשפחות הוא נוסך תחושת ביטחון שכה התעררה בשבוע האחרון, ששת ראשי בתי האב במתחם הצביעו פה אחד, בעד.
ואז החל דיון ער בסוגיית מצלמות האבטחה, נשאלה השאלה מצלמת מי מהשכנים יכולה להעביר בשידור חי דרך האפליקציה תמונות מהחצר המשותפת? מפלס החרדה בשיאו בקרב המבוגרים. שחתי ביני לביני, שווה בנפשך מה קורה בנפשם הרכה של הצעירים של הילדים. נדמה כי קבוצה שכונתית זו לא ראתה עדנה רבה כמו אתמול בערב, הקבוצה הרדומה במהלך כמעט כל השנה, פרט לחגי תשרי ופסח בה נשלחות ברכות לבביות, קמה לתחייה.
מצוקה כללית
אחרי המנעול והמצלמות הגיע שלב הידית, ידית חדר הממ"ד. סיפורי הניסים וההצלה של השוהים בממ"ד הובילו לבדיקת הידית המדוברת ביותר בישראל. השכנים בעלי היכולות הטכניים הגיעו לבדוק מקרוב את מצבה של הידית בחלק מבתי השכנים. נדמה היה שתמו הדיונים החשובים, דיוני תוצאת הטראומה הלאומית, ואז שאל אחד השכנים, במקרה כותב שורות אלה, למי מהשכנים יש אקדח ברישיון, מהר מאוד התחוור שלאף אחד אין רישיון להחזקת כלי ירייה, הפעם השקט בקבוצה היה של מצוקה כללית.
לילה, אנו משוחחים בשקט, רעייתי ואנוכי, שגרת החירום נכנסה למסלולה, אנו מסכמים את "החרדומטר" של כל ילדה וילד, של הנכדים, של כלתנו הנהדרת, של בתי הנשואה אשר קבעה מועד אחד ביום לשוחח ולהתכתב עם אישה מתוך החלטה משותפת שלא להפריעו בעת פעילותו הצבאית החשובה. ההכלה ההדדית שלנו, בשעות שלפני החלומות והמחשבות המודחקות, הנשמרות אצל כל אחד מבלי לחלוק אותן מסיבותיו, מאפשרות לנו לשרטט את שלד היום הבא, בניחותא, ברוגע, בהפחתת חרדות ובצמצום פחדים ודאגות.
הבית נם, או שמא מנסה לנום, אני ניגש למזווה הנמצא בחדר הממ"ד, פותח את המזווה כדי להניח על השיש במטבח למחר בבוקר, בייגלה, וופלים, ו.... לנגד עיניי מונחת סכין מטבח חדה, מוכנה, עצרתי קריאתי, הוצאתי את שהוצאתי, שבתי למיטה ושיתפתי את רעייתי, ידענו מיד מי הניחה את הסכין. החלטנו שלא לומר דבר, מעשה זה נוסך בה תחושת ביטחון, זה בסדר מבחינתנו, עבודה רבה מצפה לכולנו בימי פוסט הטראומה שתדפוק בכל דלת ובית במדינת ישראל.
לפנות בוקר עליתי לקומה השנייה. דלתות החדרים סגורות, עמדתי בפינת הישיבה, מקשיב לנשימות העולות מהחדרים, מנסה לזהות כל נשימה, נחירה, ולהתאימה לבעליה. השקט של הנץ החמה, הדממה בבית אשר רק אוושות הלב נשמעות בה כצלילי זהב המנוגנים בנבל משובץ יהלומים, מעניקות לי תחושת שלווה, תחושה של למרות הכל ואף על פי, עם ישראל חי, עם ישראל ינצח, תחושה שמורידה עד מתחת לממוצע הלאומי את "החרדומטר".
בוקר חמישי, ילדיי ביקשו ממני, לאחר אזעקת השווא שהותירה אותנו בממ"ד זמן רב מיד, שלא לצאת לתפילה ולהתפלל בבית. את רעייתי עדכנתי בכוונתי להתפלל במניין ואת חשיבותו של כל אחד דווקא בימים בהם בתי הכנסת מחפשים מתפללים שישלימו מניין, רעייתי הייתה בדעתי, יצאתי לתפילת שחרית. בסיבוב היציאה הראשון מביתי הפניתי ראשי לשמאלי מביט בגדר ההפרדה המעוצבת לאורך הכביש כולו, על הגדר עציצים נושאי פרחים בשלל צבעים, זרזיפי ההשקיה הממוחשבת וחורי ההצלה שיזמתי פתיחתם בדיוק לפני 23 שנים.
הפתעה גדולה
חורי ההצלה נוצרו לאחר שהגדר הותקנה וחתולי רחוב וכלבים משוטטים שניסו להימלט מאימת גלגלי המכוניות מצאו מותם בהיעדר פתחי מילוט. פעם אחת בלבד הייתי עד לדריסת חתול והדבר הוביל אותי לפנות לידידי, סגן ראש העיר דאז, בהצעה לפתוח חלונות מילוט לבעלי החיים בגדר ההפרדה. אני מביט בפתחי המילוט ומחשבותיי נושאות אותי לשבת שמחת תורה, בה דרכם של יהודים וישראלים רבים נחסמה לנצח על-ידי חיות אדם, להם לא הותירו פתחי מילוט, עולם הפוך ראיתי.
בבית הכנסת ממתינה לי הפתעה גדולה, בעקבות האירועים הנוראיים והמלחמה בעקבותיהם, שכחתי לחלוטין כי השבת הינה "שבת בראשית", שבת של שמחה על התחלה חדשה של קריאת התורה. בשבת זו נהוג ש"חתן בראשית" שזכה בתואר מכובד זה בשבת שמחת תורה, עורך למתפללי בית הכנסת "קידוש" עשיר, וזוכה בעת עלותו לתורה לפיוטי שמחה ושירה, ובימים אלה, ימים בהם ההלוויות רודפות אחת את רעותה היאך ניתן לשמוח?
שאלה זו התברר העסיקה גבאי בתי כנסת רבים בישראל וכמו בקרב היהודים הטובים נתגלעו חילוקי הדעות, אלה אומרים עשו ואלה אל תעשו, פנו לרב זילברשטיין והוא פסק כי ניתן לערוך "קידוש" אך לפני כן יקראו הקהל פרקי תהילים לישועת כלל ישראל. בשבת הקרובה איני יודע מה יחליטו הגבאים, אני יודע מה אני כבר החלטתי. לא אוכל להשתתף ב"קידוש" חשוב זה, אתכבד בתום התפילה ואמהר לביתי לכבוד זכרם של חללי האסון הנורא, לכבודה של תורת ישראל, לכבודו של "חתן בראשית".
עוד אלה דנים בסוגיה זו בירכתיי בית הכנסת, הוסיף מתפלל נוסף שאלה, האם מותר מבחינת ההלכה להמתין עם התפילה לגשם עד אחרי המלחמה בעזה, מלחמות לא מנצחים בגשם. עם שאלות מרתקות אלה, המיוחדות רק לעם הבחירה, נסעתי ברכבי מכיוון אחר לביתי, בדרך ראיתי סוכות שטרם פורקו בחצרות בהם בעלי הבית יצאו לקרב טרם שיספיקו להחזירן למקומם. עיניי צדו פרסומים על פסטיבל האוכל, פסטיבל הבירה, פסטיבל השוקולד, ועתה "פסטיבל" בלי שם, רק עם ריח של מוות, עשן מלחמה, כאב החיים והמתים, פסטיבל של זוועות ואימה, של מוות, של זיכרון וגעגוע. בעודי אחוז בהרהורים חלף לפניי אדם חבוש בקסדה על אופני הרים, מדווש בהנאה, משקפיו כמו אומרים, אני נאחז בציפורניים בשגרת חיי, מסרב למציאות המדממת.
בבית שגרת חירום, דרך המלך הזמנית, נסללה בהתמדה והנכדים לאחר תפילת בוקר קצרה, ארוחה קלילה והנכדים כבר עסוקים בחוברות למידה, מתמטיקה ושפה, לא לצבור חלילה פערים. רבותיי ההיסטוריה חוזרת, הזום מימי הקורונה שב לחיינו, הפעם בלבוש, "גוגל מיט", בשל מערכת אבטחה חזקה יותר ממערכת האבטחה של הזום. הנכדים מאוד שמחים על המפגש בגוגל מיט, המחנכות שבבית נערכות להכנת מערכי למידה לשבוע הקרוב, אני מביט בהן בהערצה, כמה כוחות הן מייצרות בעצם הכלת עצמן והכלת צוותי ההוראה והתלמידים.
חסר ערך
כשאיני מרצה במכללה או כותב תוכן בחצי שנה האחרונה ליוויתי ראש עיר מסוים בכתיבת תוכן לקראת בחירתו הצפויה והידועה מראש. ראש העיר התקשר לדווח כי הבחירות המוניציפליות יידחו ככל הנראה בשלושה חודשים, והזמין אותי לחתום על נספח לחוזה המאריך את ההתקשרות ביננו בעוד שלושה חודשים. פרופורציות בחיים הם דבר חשוב ביותר, כמובן מול המציאות נוראה בה אנו נמצאים, הרוב המוחלט הופך להיות שולי, טפל וחסר ערך.
ובכל זאת, המלחמה הנוראה העניקה מכה אנושה למתמודדים בבחירות המוניציפליות וגרמה לנזקים כספיים עצומים. נסעתי לחתום על הארכת החוזה, גם בבחירות אלה הבנתי שמה שהיה לא יהיה. אחר ישיבת עבודה קצרה עם מנהל המטה ואיש הפיננסים יצאתי לכיוון ביתי, הבטחתי למשפחה לחזור בזמן המהיר ביותר והבטחות יש לקיים.
על ספסל בתחנה הסמוכה שכב אדם בלי שם, שקיות שקופות למראשותיו, שערו פרא ובגדיו לא ראו מים עידן ועידנים, חסר בית, הומלס בפי העם, רבים מהם מסרבים לקבל סעד מרשויות הרווחה. מאחורי צפר נהג מיניבוס, העיר אותי ממחשבותיי, תהיתי ביני לביני ומפלס החמלה גאה. מה עושה זה האיש בעת הישמע האזעקה מקפיאת הדם, היכן הוא מסתתר? מי דואג לו? מדוע חייו תלויים לו מנגד? השאלות מנקרות ותשובות אין, הרמזור התחלף לירוק.
נשאתי את דמותו המטושטשת של חסר הבית עד פתח ביתי, כלתי יצאה לאסוף תרומות מאנשים נפלאים, תרומות לגדוד של בני - אישה והלב הישראלי נפתח לרווחה. המטבח בביתנו אינו נח. לאחר מספר ימים של חוסר תיאבון מוחלט, שב המטבח לפעול במלא המרץ, "מאכלים מנחמים" לרוב, אין כאן מי שיספור קלוריות, יש כאן מי שזקוק לנחמה מתוקה בטעם פרה עם אגוזים או עם רסיסי אוראו, העיקר שתהיה פרה דשנה ושופעת.
תפילת מנחה ושעתיים של התנדבות בעמותת חסד של חברי הטוב, "גם במלחמה הנצרכים חייבים לאכול", שח, שמחתי להצטרף לחבורת מתנדבים מקסימה באריזת ירקות, פירות ומיני מאפה. עייפתי, מחניית הבית עלה ריח בישולי אשת החייל שלנו, ניחוחות לכבוד השבת המלכה, רעייתי שמעה את בקשות המשפחה ש"לא להכין הרבה אוכל". באורח פלא המקרר מלא, בתום יום הבישול, אי-אפשר היה להכניס עגבנייה אחת.
אתה והוא
טלפון, ידידי הטוב, נאיל זועבי, מחנך ערבי ישראל, מבקש שאשיא לו עצה, האם ראוי שישתתף בהלווית הלוחם סא"ל אלי גניסברג אותו הכיר מאז השתתפות הלוחם בהשתלטות על המרמרה, לראשונה חשש נאיל מתגובת היהודים. בהכירי אותו כמי שפקד הלוויות רבות בעשור האחרון של חללי טרור ביהודה ושומרון ובכל רחבי מדינת ישראל, השבתי בביטחון ובאמונה שלימה כי דווקא ראוי שיגיע להלוויה, מה עוד שנאיל זועבי, הכיר את הלוחם אלי הי"ד מקיבוץ דברת בעת הליכתו היום יומית בשדות, ממקום מגוריו בכפר נין, שם פגש בו מעת לעת.
נאיל הינו ליברל ומוסלמי אדוק, נשמע תרתי דסתרי אך אצל נאיל הניגודים משלימים אלה את אלה. הקוראן עבורו הוא ספר חיים, נאיל מתפלל לאלוהיו ומצהיר בכל פעם מחדש שהקוראן והדת המוסלמית נחטפו על-ידי טרוריסטים בני עוולה המעוותים אותו לחלוטין. הפעם שוחחנו על "הבושה להיות בימים אלה מוסלמי", נאיל הוא פטריוט ישראלי הגאה בישראליותו בערכי המדינה ובסמליה. בסוף היום שוב התקשר נאיל ושיתף על התחושות הקשות בהלוויה, על כאב בלתי נגמר ועל האלמנה הספונה בכאבה ועליה מסוככים אהוביה.
תוך כדי הוסיף נאיל כי החליט להצטרף לצוות האזרחי של המטה להחזרת השבויים והנעדרים מעזה, ולאחר שפגישה אישית ושיחה עם מנהל הארגון, צורף בשמחה. רק במדינת ישראל, ערבי מוסלמי חבר במטה לשחרור חטופים ושבויים שמוסלמים חטפו. עכשיו לילה, המחשבות מתחילות את מסען אל הלב, עכשיו זה אתה והוא, זה השקט, מחר שישי, שבת ראשונה של משפחות שחרב עליהן עולמן, שבת ראשונה של אומה הנאבקת על חייה.