1. "קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל-הַחֲצֵרוֹת,/ וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל-הַגְּדֵרוֹת/ וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל-גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים/ אֶת-הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת-הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל-הַחֲלָלִים... כִּי-קָרָא אֲ-דֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד: הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט". 120 שנה עברו מאז פרסם ח"נ ביאליק את השיר הזה על טבח יהודי קישינב. 49 יהודים נרצחו שם באכזריות והומתו במיתות משונות. וכיום, מה נאמר אנחנו על רצח יותר מאלף בנינו ובנותינו ביום שמחת תורה, שכבודם חולל והם הומתו באכזריות שלא נודעה כמותה אפילו לפורעי קישינב? כי גדול כַּיָם שִׁברֵנוּ, מי ירפא לנו.
מלומדי מלחמות לעייפה אנחנו. רצינו שקט. הצענו הסכמי שלום הדדיים, וכשאלה כשלו, עזבנו באופן חד-צדדי את רצועת עזה. לקחנו גם את מתינו מקברותיהם, והותרנו לעזתים את שדות חקלאיים וחממות בתקווה שישכילו להקים ריביירה תיירותית. ואז כשלה גם התפיסה הזאת, והחלטנו להסתפק רק בשקט של אינטרסים כלכליים וחברתיים.
הצענו לשכנינו ליהנות מכל הטוב שהבאנו לארץ הזאת. הנחנו שהם שוקלים שיקולים תועלתניים הגיוניים, ושאם נפרנס את פועליהם, אם נספק חשמל ומים וחומרי בניין ורפואה, אם נרפא את ילדי בכיריהם בבתי החולים שלנו, הם יכירו לנו טובה ולכל הפחות יימנעו מלפגוע ברקמת חייהם וביכולת ההשתכרות של נתיניהם. עוד חשבנו שמנהיגיהם לא יוותרו על מנעמי שלטונם והכספים הרבים שזרמו אליהם ממדינות המערב, ולכן סברנו, ייזהרו מלעורר את חמת צה"ל החזק מהם עשרות מונים. טעינו. עווינו פשענו וחטאנו.
2. אולי צריך למצוא את שורש הטעות עוד בראשית ימי ההתעוררות הלאומית שלנו, שעה שחלמנו להקים מדינה אירופית דוברת עברית לחופו של הים התיכון, ולא הבאנו בחשבון את השפה והמחשבה השונה, התרבות והזרמים הדתיים השולטים פה בכיפה זה אלפי שנה, כה אחרים מאלה שידענו. בשבת התחלנו מבראשית את מחזור הקריאה בתורה, כפי שעשינו ב-1,500 השנים האחרונות. אדם הראשון נברא מעפר האדמה ובתוך שמו נכלל נוזל החיים הזורם בו: דם. אלה אינם משחקי שפה אלא אבני הבניין היסודיות ביותר של הקיום באזור העתיק הזה. לא טריטוריה או שטחים אלא אדמה, שבהיעדרה אין לאדם יכולת להתקיים. קין המקולל מגורש, נע ונד בעולם, פוחד מגורלו: "וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי"!. ה"אדם" ראה אפוא לנכון לשפוך "דם" כדי להחזיק ב"אדמה".
3. באירופה הרציונלית, בוודאי לאחר מהפכת החילון וביתר שאת לאחר מלחמות העולם הנוראות, האדמה הייתה למטבע עובר לסוחר כדי לקנות תמורתה שקט. גם אצלנו ניסינו ונכשלנו. המזרח התיכון לא קיבל מעולם את התפיסה המערבית הזאת. אפילו תפיסת הזמן שונה מזו שבמערב. זמן אינו שווה פה כסף, אלא נמתח בהתאם לנדרש. התפיסה הסיבתית (קוזאלית) לפיה לכל תופעה יש סיבה - מאריסטו ועד דיויד יום - משמעה שבהינתן בעיה, אם נמצא את סיבתה, נוכל לפתור אותה. אך במזרח התיכון לא לכל בעיה יש פתרון הגיוני; פעמים רבות מניחים לבעיה להיפתר עם הזמן, שאף הוא בתורו נמתח ומתגמש על פני מאות ואלפי שנים.
באזור הזה קיימים עדיין מוסדות עתיקים כמו גאולת דם, סקילה ואפילו הפרקטיקה של "אישה סוטה" במובנה הקמאי (כיום היא מכונה "רצח על כבוד המשפחה"). שבויות מלחמה על שלל הזוועות של מנת חלקן, הן תופעה רגילה אצל השבטים והעדות סביבנו. לעומתם, בעם ישראל נעלמו המוסדות האלה מן העולם כבר לפני כאלפיים שנה. חכמינו לא ביטלו את פסוקי המקרא, אלא פירשו אותם כך שבתהליך ארוך, הם התבטלו למעשה. אין בצה"ל תופעות של אונס בזמן מלחמה כפי שידוע מצבאות אחרים, כמו למשל מקרי האונס ההמוניים במלחמות העולם.
4. אנחנו בישראל ניסינו להחיל על הפראים האלה את החוקים שלנו. הם מכירים היטב את אמנות המלחמה למיניהן ואת מוסד זכויות האדם, וידעו לנצל זאת היטב כלפינו. וכך, בזמן שכבלנו את ידינו ואת רוחנו מלפעול ביד קשה כלפיהם, הם לא בחלו בשום אמצעי, וכשיכלו - שחטו ואנסו וכרתו ראשים והובילו זקנים ותינוקות ונערות מדממות בחוצות עזה לקול צהלות ההמון שחילק ממתקים לכבוד ה"ניצחון".
בספרו "כיצד דמוקרטיות אובדות", דיבר הפילוסוף ז'אן פרנסואה רֶוֶול על מנגנון מתוחכם של "תעשיית אשמה" שאימצה ראייה חד-צדדית בדבר אשמה היסטורית של המערב: כל דבר רע בעולם, בעיקר בעולם השלישי, נגרם בשל כוחות בדמוקרטיות הקפיטליסטיות העשירות. משום כך, כל ניסיון להתנגד להתפשטות ולתוקפנות הקומוניסטית, עורר מבוכה או שיתוק באותם ימים אצל האינטלקטואלים במערב. רוול סבר שאסטרטגיית ההתפשטות הסובייטית לא הייתה מצליחה, לולא נטה המערב להיכנע לה. את העימות בין ברה"מ למערב תיאר כמשחק כדורגל, שבו אחת הקבוצות - המערב - פוסלת את עצמה מלעבור את מחצית המגרש (בעוד השנייה משחקת קרוב לשער היריב). אירן של האייתולות רק החלה את דרכה באותם ימים, ורוול לבטח לא דמיין ברברים כדאעש, חיזבאללה וחמאס.
5. אם החרפה שספגנו בשבת תלמד אותנו אחת ולתמיד שכדי לשרוד באזור העתיק הזה, עלינו להבין ולהפנים היטב את שפתו, אולי נכפר במשהו על עוון תמימותנו. הפנמת השפה פירושה התובנה העתיקה שלימד אותנו גדול התנאים, רבי עקיבא: במקרה שעל הכף נמצאים חייך מול חיי האחר - חייך קודמים. רבי עקיבא התייחס לשני חברים, ולכן ברור בהחלט שלנוכח השאלה: חיי חיילינו וחיי אויבינו - חיי מי קודמים? הוא לא היה מהסס וקובע: חיי חיילינו! אחרי טבח שמחת תורה, לא יהיו יותר מקרים כמו "ג'נין ג'נין" שבהם הקרבנו חיי חיילים שלנו, כי לא רצינו לפגוע באוכלוסייה אזרחית. לאור זאת, לפני כל כניסה לעזה - וכניסה כזאת חייבת שתתרחש - יש לכתוש אותה באופן יסודי, שימעיט ככל האפשר את יכולת האויב לצאת מהחורים ולפגוע בחיילינו. כך הטעים המשורר שלונסקי: "קוֹנָם (שבועה) אִם לַבֹּקֶר אֶחְזֹר לְסוּרִי/ וּמְאוּם לֹא אֶלְמַד גַּם הַפַּעַם".
אנחנו נתגבר ונכריע את אויבינו בעז"ה. בעת כהונתי כשגריר, בכל מערכה צבאית חזרתי באוזני התקשורת המקומית, שיש לראות את המצב גם בפרספקטיבה היסטורית של אלפי שנות קיום של העם היהודי. כלומר, הפרעות והפוגרומים, המלחמות ומקרי הטבח ביהודים ב-150 השנים האחרונות הם חלק מהמאמץ הכושל של אויבי המערב לעצור את התהליך ההיסטורי של שיבת היהודים לציון לאור נבואות התנ"ך. גאולת העולם החופשי תלויה בזה, כמו ההבנה שהמערכה של ישראל מול חמאס, חיזבאללה ואירן היא מלחמתו של העולם החופשי כולו על נפשו וחירותו.
