ארגון הטרור הנאצי חמאס יביא על עצמו את סופו בעצמו. האידאולוגיה הרצחנית שלו, הובילה לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות שלא נראו כאן בדורנו, אך במקום לרפות את ידי ישראל, המתקפה הרצחנית רק איחדה את העם אל מול האויב, שכפי שכבר נכתב, ההבדל היחיד בין חמאס לבין הנאצים הוא היכולת.
נכון, עדיין לא ניצחנו במערכה הצבאית. עוד ימים קשים לפנינו. אבל, חשוב להקשיב לקולות מחו"ל ולהבין, כבר בשלב הזה, שאף על-פי שמדינות העולם, ובראשן ארה"ב, נותנות לישראל חופש פעולה רב בכל הקשור להכרעה הצבאית, הן רוצות לדעת מה התוכנית לעתיד. איך ישראל רואה את היום שאחרי?
כמי שחוקר את הנושא במשך שנים, כתבתי גם בעבר על הנצחת הפליטות על-ידי מדינות ערב ועל-ידי הפלשתינים עצמם. הרי לו היו רוצים, כבר לא הייתה קיימת פליטות. הבעיה נעוצה ברובה בסוכנות אונרא, אשר מקדמת שנאה ועוני, אשר משמנת במשכורות את אנשי חמאס ומקורביהם ושבתוך מתקניה נערך חמאס למתקפה.
שווי העברות הכספים לאונרא מהקמתו ועד 2007 עומד על כ-13.7 מיליארד דולר, שזה הרבה יותר ממה שכל אוכלוסייה אחרת קיבלה ממדינות העולם ביחס לגודלה, הרבה יותר משווי הרכוש שננטש בשנת 1948 והרבה יותר ממה שהיה צריך כדי לשקם את רצועת עזה ולבנות בה כלכלה פורחת. מדוע כל זה לא קרה? מדוע עדיין יש "פליטים"? בגלל אידאולוגיה של שנאה ונרטיב של קיפוח.
אז מה צריך לקרות ביום שאחרי? בגדול, מה שבעלות הברית עשו באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, עם כמה שינויים מחויבים. הנה ההצעה:
1. דה-חמאסיזציה מלאה של רצועת עזה, כולל מעצר אנשי המנגנון "האזרחי" לחקירה ומשפט על פשעים נגד האנושות. מי ישפוט? האם ישראל או טריבונל בינלאומי? על כך עוד צריך לדון. יש יתרונות לכאן ולכאן.
2. פירוק אונרא והעברת הסמכות לשיקום הפליטים לידי נציבות האו"ם לפליטים. נציבות האו"ם יודעת לשקם פליטים. היא עשתה זאת בכל העולם, כולל במזרח התיכון. למשל, במהלך מלחמת האזרחים בסוריה.
3. הצהרה אמריקנית על "תוכנית מרשל לעזה", אשר תקצה כ-2 מיליארד דולר על פני 3 שנים לשיקום הרצועה. זה יהיה הרובד הכלכלי הראשון. כל כסף שיוזרם מגורמים אחרים, יתווסף לתקציב האמריקני. כך יהיה מספיק כסף לקידום פרויקטים אזרחיים אמיתיים.
4. ועידה אזורית בהשתתפות נציגות פלשתינית אזרחית שאינה קשורה לארגוני הטרור (כפי שנעשה אחרי פירוק גרמניה הנאצית), ונציגות של מדינות האזור - מצרים, ירדן, אמירויות, ישראל, לצורך בניית תוכנית פיתוח ושיקום.
5. פיקוח מערבי על כל פעולת השיקום - כדי לוודא שהכסף מגיע לשטח, לא לכיסים של מקורבים ולא לטרור.
6. מעורבות של מדינות האזור בכל פרויקטי התשתית - כדי לוודא שיש להן אינטרס בהצלחת המיזמים, ויהיה להן גם מה להפסיד במקרה של כישלון.
לגבי שטח רצועת עזה עצמו, אמר השר גדעון סער, ובצדק: "מי שפותח במלחמה נגד ישראל, חייב להפסיד שטח". זהו נדבך משמעותי בהרתעה הישראלית, ואסור לוותר עליו. מהצד השני, ניתן בהחלט לפעול מול מצרים כדי לקדם הקמת אזורי תעשיה או שירותים אחרים באזור רפיח המצרית וצפון מזרח סיני. גם מצרים נמצאת במשבר כלכלי ואנרגטי עצומים, ויש לה אינטרס לפתח את כלכלתה כדי להחזיר את היציבות הפנימית.
להכרעה צבאית יש מחיר כבד אותו נמשיך לשלם כל עוד המערכה נמשכת. אבל, אני חושב שהיום כל הציבור הישראלי מאוחד סביב ההבנה שהמערכה הזו היא על קיומנו במדינתו הריבונית. חשוב, אם כן, להשיג נצחון צבאי מרחיק לכת, ובמקביל לתכנן את המהלכים המדיניים-כלכליים אשר יבואו לאחר המהלכים הצבאיים.