התמיכה הבלתי-מסויגת של מזכיר המדינה בלינקן והנשיא ביידן בהקמת מדינה פלשתינית מבטאת את עמדת מחלקת המדינה, המפגינה
כישלון שיטתי בזירה המזרח תיכונית - משנת 1948 ועד היום - בהקשר מצרים, אירן, עירק, לוב, סוריה, לבנון, סעודיה, איחוד האמירויות, תימן, ישראל והסוגיה הפלשתינית.
המלך חוסיין לא היה שותף לעמדת מחלקת המדינה בהקשר הפלשתיני. כאשר נודע לו על המהלכים לקראת "הסכם אוסלו",
אמר לראש המוסד ד'אז, שבתאי שביט, שהקמת מדינה פלשתינית תהווה גזר דין מוות למשטר ההאשמי. צמרת הצבא הירדני העבירה לצמרת צה"ל מסר דומה בעת החתימה על הסכם השלום ישראל-ירדן באוקטובר 1994.
על עמדת הערבים כלפי הפלשתינים אפשר ללמוד גם מהוועידה המשותפת של "הליגה הערבית" ו"הארגון לשיתוף פעולה איסלאמי" ב-11 לנובמבר 2023, כאשר סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו ומדינות נוספות
בלמו הצעה אירנית-פלשתינית להשעיית קשרים דיפלומטים, כלכליים, צבאיים ותיירותיים עם ישראל.
כמו-כן, מדינות ערב לא הפעילו שריר צבאי או כלכלי למען הפלשתינים במלחמה הנוכחית, כפי שהיה גם בכל מלחמות ישראל מול טרור אש"ף וחמאס. מדינות ערב מרעיפות על הפלשתינים
מלל מחבק, אך ה
מעש הערבי הוא אדיש-עד-עוין, ונמנע מצעדים מהותיים להקמת מדינה פלשתינית. בניגוד למנהיגי המערב הפורשים שטיח אדום למבקרים פלשתינים, מנהיגי ערב מסתפקים במרבד מרוט.
מדוע מנהיגי ערב אינם שותפים לכמיהת מחלקת המדינה למדינה פלשתינית? בניגוד למחלקת המדינה, מנהיגי ערב אינם מתיחסים לפלשתינים על בסיס תרחישים עתידיים וספקולטיביים, אלא על בסיס התנהלות פלשתינית מתועדת במישור הבין-ערבי, כולל
נשיכת היד המסייעת.
לדוגמה, בשנות ה-50' שיתפה ההנהגה הפלשתינית (ערפאת ומחמוד עבאס) פעולה עם "האחים המוסלמים" בפעילות טרור נגד המארחת המצרית. בשנות ה-60' נקטה ההנהגה הפלשתינית בפעילות טרור נגד המארחת הסורית, וב-1970-1968 הציתה ההנהגה הפלשתינית מלחמת אזרחים בירדן כדי להפיל את השלטון ההאשמי. ב-1982-1970 גרמה ההנהגה הפלשתינית למספר מלחמות אזרחים בלבנון וניסתה להשתלט על ביירות. ב-1990 סייעו ערפאת ומחמוד לפלישת סדאם חוסיין לכווית, למרות שהייתה המארחת הערבייה הנדיבה ביותר ל-400,000 פלשתינים.
מנהיגי ערב אף מעניקים משקל רב לשיתוף הפעולה השיטתי של ההנהגה הפלשתינית עם גופים פורעי-חוק, רדיקלים ומתסיסים כגון גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, משטר האייתולות, סדאם חוסיין, "האחים המוסלמים", קוריאה הצפונית, ונצואלה, קובה וארגוני טרור במזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית.
לכן, מנהיגי ערב רואים בפלשתינים אב-טיפוס לחתרנות, טרור, כפיות-תודה ובוגדנות בין-ערביים. הם מודעים להשלכות האזוריות והגלובליות של מדינה פלשתינית מערבית לירדן, שתביא להפלת השלטון ההאשמי מזרחית לנהר; תהפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת ובמה נוספת לטרור איסלאמי; נכס אסטרטגי למשטר האייתולות, "האחים המוסלמים" ודאעש שיפעלו ביתר שאת להפלת המשטר בסעודיה ושאר מפיקות הנפט הערביות; איום חמור על אספקת ומחיר הנפט ושיבוש הסחר העולמי; בוננזה לאירן, "האחים המוסלמים", סין ורוסיה, ונזק כבד לכלכלת וביטחון ארה"ב.
בניגוד למחלקת המדינה הסבורה שהטרור הפלשתיני מונחה-ייאוש, מנהיגי ערב מבינים שהוא מונחה-חזון, אשר מימושו מותנה בעקירת "הישות הציונית" מערבית לירדן ועקירת המשטר ההאשמי מזרחית לירדן. בניגוד למחלקת המדינה המשוכנעת שהפלשתינים (כמו האייתולות) עשויים להקריב את חזונם על מזבח שדרוג משמעותי של רמת החיים ודו-קיום בשלום, מנהיגי ערב ערים למרכזיות החזון בהתנהלות ההנהגה הפלשתינית, האייתולות, "האחים המוסלמים" וחיזבאללה (כפי שמתעדים
מערכת החינוך לשנאה ודרשות ההסתה במסגדים).
לסיכום, הקמת מדינה פלשתינית מחד-גיסא, וערכים ואינטרסים של ארה"ב מאידך-גיסא, הם
דבר והיפוכו.