אין יהודי שלא מתרגש ואינו מצפה לבואם של החטופים הביתה. העסקה עם חמאס רחוקה מלהיות מושלמת, אך עומדת בכלל לפיו "כל המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו". הימים הקרובים יהיו ימים של שמחה מהולה בעצב. העיניים ידמעו פעמיים: פעם אחת מהתרגשות תמונות החטופים, ופעם שנייה על הישארותם של האחרים שעוד נמצאים בשבי האויב האכזר.
ישראל וחמאס חתמו על עסקה שהיא בבחינת "הרע במיעוטו", עסקה שמציגה את חולשת שני הצדדים: ישראל לא הצליחה לחלץ יותר מחמישים חטופים בפריסה של ארבעה ימים. בתמורה היא התחייבה להפסקת אש. אחר כך הכל פתוח. חמאס אומנם התחייב לחפש חטופים אחרים, ואולם אם הדיווחים על כך ש-210 מהחטופים הם שבויי חמאס, אין צורך לחפש אותם. בתחילת השבוע הבא, כאשר פסטיבל המשוחררים יסתיים, המציאות העגומה תיוותר בעינה - יש עוד 186 חטופים בשבי. השבתם היא משימה לאומית עליונה. מעבר למשימה זו, גם השמדת חמאס - ממסדית וצבאית - עדיין לא הושגה. החולשה הישראלית אינה רק במספר הנמוך, יחסית, של המשוחררים (פעימה ראשונה?). ישראל חייבת למצרים, לארה"ב ואולי מעל לכל לקטר על פעילות התיווך. קטר היא זו שחמאס סומך עליה. לחץ קטרי על ישראל בעניין המשך הלחימה (דוחא כבר דורשת מזמן שהמלחמה תיגמר), אבטחת מסדרון הומניטרי ומצב סיום מדיני הם בהחלט תסריט ריאל לדרישות מצד הקטרים.
חולשת חמאס נובעת ממספר סיבות: ההישגים הטקטיים והמבצעיים של ישראל בתוך הרצועה; הקושי המבצעי הגובר לבצע ירי תלול מסלול לעבר שטח ישראל; השמדת בורות שיגור, כני שיגור, חיסול חוליות יורות ודחיקתן לדרום הרצועה; וההידלדלות במספר הרקטות. כל אלו פוגעים ביכולת של חמאס לנהל לחימה והתשה אפקטיבית לאורך זמן. לכל אלו יש להוסיף מספר רב, שעוד יתברר בהמשך, של מחבלים הרוגים שנותרו מתחת לאדמה. כל אלה דחקו את סינוואר ללכת על עסקה שברירית.
יש לזכור כי חמאס היא שחקן תלותי מאז השתלטה על עזה ביוני 2007. העובדה שהיא הייתה הריבון בתא שטח סגור לעולם יצרה אצלה תלות מובנית. במעגל הראשון היא תלויה בישראל ומצרים כפתחי יציאה לעולם. בצוק העיתים של המלחמה התברר להנהגת חמאס בעזה, ומן הסתם גם לזו היושבת בחו"ל, שהפלשתינים לבדם במערכה. אירן כבר הודיעה כי לא תצטרף ללחימה; חיזבאללה מנהל מערכת התשה בגבול הצפון הישראלי ואינו מתפתה להרחיב את הלחימה ולהגיש את לבנון על מגש של כסף לטובת העניין הפלשתיני. אם סינוואר חפץ בחיים פוליטיים אחרי המלחמה, הוא חייב לנצל את הקלף של החטופים כדי למסמס את המשך הלחימה.
עיצוב המציאות בטווח הזמן הקרוב חייב להיעשות על-פי ההיגיון האסטרטגי הישראל של תחילת המלחמה: הכרעה צבאית, מוסדית ושלטונית של חמאס בעזה. ללא כל קשר לפעימות הבאות של שחרור החטופים מהרצועה. אם הטענה הישראלית של חלק ממקבלי ההחלטות, לפיה הלחץ הצבאי הוא זה שהביא לעסקה, הרי שזה הכיוון שישראל חייבת לדבוק בו. יש להסביר זאת מעל לכל במה בינלאומית - בפומבי ובחדרים סגורים. רק עיצוב מציאות חדשה בגבול הדרומי יאפשר, כפי שכבר הוסבר מעל במה זו בעבר, שיבה בטוחה של האזרחים לבתיהם בחבל התקומה, לאחר שיקומו.