קראתי השבוע מספר מאמרים ופרשנויות בנוגע לעסקת שחרור החטופים, אשר הציגו את יתרונותיה וחסרונותיה, ולא הצלחתי לגבש עמדה. זוהי באמת סוגיה סבוכה ביותר, המערבת חובות אנושיות ושיקולים ביטחוניים, גורלם של יחידים ועתידה של מדינה. בשורה התחתונה, לנוכח העובדה שבכירי מערכת הביטחון המליצו פה אחד לבצע אותה, נראה שלא היה מנוס ממנה. לצד זאת נזכיר, שזה היה היעד הטקטי של חמאס ב-7 באוקטובר: לחטוף אזרחים כדי להביא לשחרור אסירים. כמה הערות רוחביות. הראשונה: בשנת 2012 הגישה ועדה בראשות השופט המנוח מאיר שמגר המלצות בנוגע לטיפול העתידי בשבויים ונעדרים. 11 שנים חלפו, ואף לא אחת מממשלות ישראל – והיו לנו לא מעט – טרחה לדון בהמלצות, שלא לדבר על לאמץ אותן ושלא לחלום על ליישם אותן. איש אינו יודע מה נאמר בהן – הן סודיות ביותר – אבל מה שברור הוא, שבישראל כמו בישראל: למה לתכנן אם אפשר לאלתר? למה לחשוב אם אפשר לשלוף? הרי לא מדובר במשהו חשוב כמו מינויים פוליטיים או כספים קואליציוניים, אלא רק בחיי אדם ובביטחון המדינה. מה שמוביל להערה השנייה. הסכנה של חטיפת אזרחים בידי ארגון טרור הייתה ידועה היטב כחלק מהתרחיש של מלחמה עם חיזבאללה. ולמרות זאת, אף ממשלה לא גיבשה מדיניות כלשהי של התמודדות איתה. ומכאן להערה השלישית: עד פרוץ המלחמה, לא מינה בנימין נתניהו מתאם שבויים ונעדרים (ולהזכירכם: בידי חמאס היו אזרחים וגופות עוד לפני 7 באוקטובר), ואז מינה את גל הירש – מי שהיה מועמד ברשימת הליכוד לכנסת, סניגור אולפנים של נתניהו ומי שבהחלט עלול להישלח לכלא על עבירות מס. כמה הפקרות וציניות בנושא האחרון שבו מותר שיהיו הפקרות וציניות. נתניהו גם הוביל את מסיבת העיתונאים הלגמרי-מיותרת (22.11.23), בה הוא – יחד עם יואב גלנט ובני גנץ – התייחסו אל העסקה כגמורה ופיזרו הכרזות על המשך המלחמה והבטחות לחסל את איסמעיל הנייה וחאלד משעל. כולם יודעים שפושע המלחמה צמא הדם יחיא סינוואר יעשה הכל כדי לסחוט מאיתנו עוד משהו, להתעלל עוד קצת בחטופים ובמשפחות, להאריך את ההפוגה החיונית שקיבל. שלושת האישים הבכירים ביותר בישראל יכלו או להראות כמה העסקה טובה יחסית (ואז סינוואר ירצה להעלות את המחיר), או להראות כמה הם לחוצים לבצע אותה (כנ"ל), או להבטיח שהנה-הנה היא מתרחשת (כנ"ל). וזה בדיוק מה שקרה. בפעם האחת שהם היו צריכים לשתוק – במיוחד נתניהו – הם פטפטו ורק גרמו נזק.

השבוע האחרון התאפיין בהרבה מאוד פטפוטים מופקרים של הצמרת הפוליטית וסביבותיה. זה התחיל בהדלפות הנרחבות והמפורטות מישיבת הקבינט המדיני-ביטחוני במוצ"ש שעבר, בנוגע להכנסת הדלק לרצועה. הנה סוד קטן שבעצם ידוע לכל: כאשר אתם מקבלים דיווח עיתונאי שכזה, אתם יכולים להניח במידה רבה של ודאות שכל מי שמצוטט בו ביותר מאשר משפט אחד – הוא (או מישהו מטעמו) המדליף. אם מישהו מצוטט במילים בודדות, קרוב לוודאי שהדליף את זה מישהו אחר, או כדי לפגוע באותו מצוטט או כדי לשים בהקשר את דבריו-שלו. בהנחה שכלל האצבע הזה תקף גם כאן, הנה מי שבלטו בדיווחים על אותה ישיבה: איתמר בן-גביר, מירי רגב, ישראל כ"ץ, בצלאל סמוטריץ, יפעת שאשא-ביטון, דוד אמסלם. איכשהו אני לא ממש מופתע מהרשימה הזאת: היא כוללת פירומנים מהימין הקיצוני, שרים שצריכים להזכיר את קיומם וכאלה שתמיד אוהבים לראות את שמותיהם בכותרות. אני כן נדהם (וסליחה על התמימות) מכך שהיו הדלפות מישיבה של הקבינט בעיצומה של מלחמה, כולל בנוגע למטרות המלחמה. באמת אין להם שום גבול? כנראה באמת אין. כי שיא האבסורד היה שההדלפות נגעו גם לביקורתו החריפה של בנימין נתניהו על ההדלפות והצעדים שהוא מדבר עליהם – צנזורה ופוליגרף. כאן יש שתי אפשרויות: או שהפרטים הללו באו מלשכת ראש הממשלה, כדי להראות תקיפות ומנהיגות, או שהם באו מצידם של שרים שביקשו לאותת ששום דבר לא מזיז להם. זה היה יכול להיות מערכון נהדר של "ארץ נהדרת", אלמלא הייתה זו מציאות שמעבר לגבולות האבסורד.

איתמר בן-גביר (בתפקידי משנה: צביקה פוגל ואלמוג כהן) גם היה אחראי למופע האימים של השבוע, בדמות הדיון בוועדה לביטחון פנים על הצעת החוק (שהוא העומד מאחוריה) להטיל עונש מוות על מחבלים. שם ההפקרות המילולית שברה שיאים, כי הדיון היה לא רק מיותר, לא רק חסר ערך חוקי – אלא גם התנהל בשידור חי למרות תחנוניהן של משפחות החטופים, והכל כדי לנסות ולזכות בכמה נקודות בקרב הימין הקיצוני. ממש כך. למה מיותר? כי הצעת החוק עברה בקריאה טרומית תוך הבטחה של הקואליציה שלא לקדם אותה לפני דיון בוועדת השרים לחקיקה – שלא התקיים. כי ההסכם לכניסת המחנה הממלכתי לממשלה קובע, שבזמן המלחמה לא תקודם שום חקיקה שאינה נוגעת למלחמה עצמה ושלא בהסכמה. כי יו"ר הקואליציה, אופיר כץ, מיהר להודיע לאחר הדיון שההצעה הזאת לא תעלה לקריאה ראשונה. למה חסר ערך חוקי? כי כבר כיום ניתן להוציא להורג מחבלים על-פי חוק השיפוט הצבאי, והדרג המדיני הוא שנמנע מכך מזה עשרות שנים. כי גם אם ההצעה הזאת תעבור, היא לא תחול על רוצחי 7 באוקטובר – משום שאין ענישה רטרואקטיבית. ולמה נגד המשפחות? הן אמרו זאת בצורה הכי ברורה: כאשר 240 נשים וגברים, ילדים וילדות, זקנים וזקנות מצויים בידי חמאס – לא צריך לנופף נגדו באקדח ריק. אבל בן-גביר – שבמידה רבה חייב את הקריירה הפוליטית שלו לנכונותו לרקוד על דמם של חללי טרור – היה צריך את הדיון ואת השידור כדי לצעוק שהוא רצה לחסל את חמאס וצחקו עליו, כפי שוודאי עוד נשמע ממנו רבות בבחירות הבאות.

אי-אפשר כמובן לעבור שבוע בלי עוד כמה פנינים של כמה אפסים, שכל זכות קיומם הפוליטית וכל חשיפתם התקשורתית נובעות מזיקתם לבנימין נתניהו. זה היה (שוב) יאיר נתניהו, שממיאמי שטופת השמש תקף את צה"ל, בית המשפט והתקשורת, וששוב עורר את השאלה האם הוא סתם פרחח חסר גבולות, או שמא הוא מעביר את המסרים שאביו לא רוצה או לא יכול לומר בעצמו. זה היה (שוב) ניסים ואטורי, שהפעם הציע לשרוף את עזה ולהטביע את תושביה. זה היה (שוב) שלמה קרעי, שהפעם קרא לחיילי צה"ל לכרות את עורלותיהם של המחבלים. כל אלו נוספו לאמירות המופקרות של גילה גמליאל, עמיחי אליהו ואחרים – אמירות הנתפסות בעולם כעמדותיה של מדינת ישראל ומספקות תחמושת מאין כמותה לאויביה, שכידוע עושים כיום הכל כדי לסייע לחמאס. ואז לך תסביר שגמליאל ואליהו הם שרים במשרדים לשום דבר, ושסגן יו"ר הכנסת הוא תפקיד טכני בלבד, ושקרעי מבין בביטחון בערך כמו שהוא מבין בדמוקרטיה, ושיאיר נתניהו הוא ילד משועמם העוסק בעיקר בפיזור רעל. אבל בעוד שלכל אלו אפשר עוד להתייחס איכשהו ברמת האנקדוטה, הרבה הרבה יותר משמעותיות הן ההכרזות של נתניהו, גלנט וגנץ. השלושה עקביים באמירה שמטרות המלחמה הן חיסול חמאס והחזרת החטופים. אין לי ספק שזה מה שהם רוצים וברור שזה מה שאזרחי ישראל רוצים. אבל האם מישהו יכול להיות בטוח שהמטרות הללו יושגו במלואן? לא, ממש לא – שלא לדבר על כך שהן עלולות לסתור זו את זו. ראו כיצד התפוגגה ההבטחה שלא תהיה הפסקת אש בלי החזרת כל החטופים, ראו כיצד התמוססה ההכרזה שלא נאפשר להכניס דלק לרצועה. לכן, הרבה יותר נכון להתנסח בצורה פחות נחרצת ומחייבת, ולו רק כדי לשמור שולי ביטחון, ולמנוע תחושה מוצדקת של כישלון ואפילו תבוסה אם לא ניתן יהיה לממש הכרזות אלו. כדאי להישמע לעצתה של חנה בתפילתה: "אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה".

אומרים לנו שחיזבאללה מורתע ולכן אינו נכנס בצורה מלאה למלחמה, אבל זה הרי מה שאמרו לנו על חמאס עד לפני 50 יום. יש הטוענים שגם ישראל מורתעת ולכן אינה פותחת חזית נגד חיזבאללה, שביכולתו לגרום נזק אדיר בנפש וברכוש לעורף שלנו. המחשבה הזאת על הרתעה הדדית מול ארגון הטרור הזה היא מקוממת, היא מעליבה, היא מפחידה – אבל האם היא באמת כל כך גרועה? מאזן האימה בין ארה"ב לבריה"מ הוא שמנע מלחמת עולם גרעינית, כי שתי המדינות הבינו שכל מה שישיגו ממנה יהיה השמדה של שתיהן. מלחמת העולם הראשונה פרצה משום שמערכת הבריתות האירופית לא הצליחה להשיג את ההרתעה ההדדית שעמדה בבסיסה. מלחמת העולם השנייה התחוללה משום שבריטניה וצרפת אפילו לא ניסו להרתיע את גרמניה. כך שברמה העקרונית, הרתעה הדדית מוצלחת מונעת מלחמות, סבל, הרס ומוות. נכון שיש הבדל משמעותי בין ישראל-חיזבאללה לבין הדוגמאות האחרות. ארה"ב ובריה"מ לא שאפו מבחינה אידיאולוגית להשמיד זו את זו, וגם מלחמות העולם (להוציא את הפלישה הגרמנית לבריה"מ) נבעו משאיפות טריטוריאליות, צבאיות, מדיניות וכלכליות – ולא מרצון מושרש להשמיד את היריב. לעומת זאת, חיזבאללה – כמו חמאס וכמו אירן – רוצה לטבוח בכמה יותר יהודים משום שהם יהודים, ולחסל את מדינתם משום שהיא יהודית (אגב, עוד משהו שמשותף לשלושתם: הם הפכו לאיום קיומי במשמרת של בנימין נתניהו). לכן, ישראל ניצבת לא סתם בעמדה של הגנה עצמית, אלא במצב של הגנה קיומית; ואם נגזר עליה לצאת לקרב, מוטב שתעשה זאת בזמן ובנסיבות שהיא תבחר. אבל עד אז, הרתעה הדדית היא הרע במיעוטו.

הידיעה ההזויה ביותר של השבוע האחרון – והתחרות איננה קלה – הייתה החשיפה בחדשות של 12 של האבטחה שהוצמדה לאלוף פיקוד מרכז, יהודה פוקס. מצד מי באים האיומים שחייבו צעד חריג שכזה? לא מצד אנשי חמאס בהם הוא נלחם מדי יום ומדי לילה, לא מצד אנשי הרשות הפלשתינית תומכת הטרור, לא מצד סוכנים של אירן או סוריה – אלא מצד אנשי ימין קיצוני יהודים ישראלים. ולמה? כי הוא פועל למנוע מהם לבצע מעשי טרור נגד פלשתינים. צריך לקרוא שוב כדי להאמין: אזרחים ישראלים, מהצד של המפה שפעם כינה את עצמו "המחנה הלאומי", מהווים איום על קצין בכיר בצה"ל – שתפקידו המרכזי הוא להגן על חייהם, רכושם ושלומם. והאיומים באים משום שהוא ממלא את תפקידו ואת הפקודות שנותנת לו ממשלת ימין-על-מלא ואת מה שמחייבים החוק והמוסר: לא לוקחים את החוק לידיים ולא פוגעים באזרחים. הגיע הזמן להתייחס למופרעים הללו, העלולים להצית את יהודה ושומרון בעיצומן של מלחמה בדרום והתחממות בצפון, בדיוק כמות שהם: מחבלים לכל דבר ועניין. להפעיל מעצרים מינהליים. להעמיד לדין על-פי החוק למניעת טרור. מי שמצליח לבצע פיגוע – לאטום את דירתו ואולי להרוס את ביתו. כי מחבל הוא מחבל הוא מחבל. כי הם פוגעים בצה"ל ובביטחון המדינה. כי הם מסכנים את כולנו.