בשנת 2006 כתב אדוארד לוטווק, היסטוריון אמריקני ממוצא רומני-יהודי טור בעיתון הארץ שבו קרא לעולם לתת לעם בעירק להילחם את מלחמת האזרחים שלו. מתוך ידיעה ברורה שסונים יהרגו שיעים (ולהפך) והבנה שגם שיעים וגם סונים יחסלו כורדים (וההפך), הטעים לוטווק כי ההיגיון במלחמת אזרחים פשוט. אחריה יהיה סדר חברתי חדש ויש סיכוי שייכון שלום בעירק. במילים אחרות: תנו להם להרוג ולהיהרג כדי לייצר עתיד טוב יותר לאזרחים.
בהקבלה לדבריו של לוטווק, ישראל מנהלת מלחמה מול חמאס שבה היא מוכנה להרוג את האויב. המטרה המוצהרת: למוטט את חמאס. להשמיד את המערכים הצבאיים ואת המערכת השלטונית שלו בעזה. בדרך התעוררה בעיה לא פשוטה. ישראלים רבים, חלקם בעלי אזרחות נוספת, נחטפו לרצועת עזה. מרגע זה, המחשבה בדרג המדיני אינה עוד אסטרטגית, אלא הומניטרית. האתוס הציוני והיהודי להחזיר הביתה את הבנים בכל מחיר, חיילים ואזרחים כאחד, הוא הבון טון הקובע. מעכשיו הצהרות המדינאים נותרו בומבסטיות. בשטח - אין התקדמות. צפייה בארבעת ערוצי הטלוויזיה מיום שישי ועד יום שני (27-24 נובמבר) לא הותירה ספק: הישראלים באופוריה. 50 חטופים ישראלים שבו הביתה. כניסת המצלמות לתוך הקרביים של המשפחות שיקפה את יצר המציצנות הישראלי כמו אומרת תנו לנו להשתתף בחגיגה. העין לא נותרה יבשה. ניצחנו. החזרנו 50 ישראלים. התקשורת התגייסה. מלא מלא. עכשיו אנחנו רוצים עוד משוחררים.
מכאן ועד להארכת הפסקת האש המרחק כבר לא גדול. הצהרתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו כי "נחזיר את כולם" היא רמז עבה לכך שחידוש הלחימה אינו באופק. ובכן, מה בנוגע לנכונות להקריב את מיטב בנינו למען הכרעה אסטרטגית (כלומר נהרוג וניהרג)? בזה אנחנו לא דנים כרגע. החברה הישראלית, שב-7 באוקטובר הייתה מלאת זעם, חוסר אונים, פחד, אימה ורצון לנקום, שינתה באחת את פניה לטובת מראות השמחה של האיחוד בין המשוחררים לבני משפחותיהם.
אין לי עניין להכעיס או לצער, אבל ככה אומות לא מנצחות מלחמה. כשתיגמר תרועת הפסטיבלים וישובו כל החטופים הביתה (הלוואי. אסור לוותר על אורון שאול והדר גולדין. גם לא על השאם א-סיד ואברה מניגסטו), הבעיה האסטרטגית תישאר מעבר לגדר. צה"ל עוד לא השלים את המלאכה בצפון הרצועה. יש לו תוכניות להמשיך דרומה. נניח, וזה כלל אינו ודאי, שהדרג המדיני הנוכחי (עד מתי גנץ יתן גיבוי?) יאשר את התוכניות. סימן שאלה גדול מרחף על הקרדיט מצד המערכת הבינלאומית. לא ברור גם כמה אורך רוח יהיה לחברה הישראלית "ללכת עד הסוף" כאשר החטופים כבר בבית.
אני מציע פה ללכת עוד צעד אחד קדימה: הניצחון הצבאי המלא, כמו גם הנכונות להקריב למענו, הכרחי עבור הניצחון האזרחי. תמונות של ילדים רצים בדשא של היישובים בחבל התקומה הן חלק מהניצחון הזה. מעניין לעשות סקר ולבחון כמה מתושבי העוטף יהיו מוכנים לחזור להתגורר שם ללא הכרעה אסטרגית ברורה. ברור גם שלהכרעה הזו יש מחיר דמים כבד.
תמונת מצב הסיום בחזית הדרומית עדיין אינה ברורה. בצפון המערכה מול חיזבאללה לא באמת החלה. השקט שגזר על עצמו נסראללה בארבעת הימים של הפסקת האש מלמד משהו על סדר העדיפות שלו. ישראל, על כוחה הצבאי חייבת לנצל את המלחמה לעצב מציאות חדשה בדרום ובצפון. מציאות שתשיב לכלל הישראלים את תחושת הביטחון ותאפשר להם בעתיד להתייצב כגיבורים ולומר: מוכנים ללכת עד הסוף למען אומה חפצת חיים.