א. איזו הפתעה מרה מחכה לנו מעבר לפינה? הופתענו ביום כיפור, הופתענו בשמחת תורה, ושוב אנו עסוקים במה שהיה זה עתה. ואולם האם הצבא ערוך להפתעה שעוד תהיה - זו שמכינים לנו חיזבאללה ואירן? היימנע עוד מחדל?
ב. "לעולם לא אסלח לערבים על שאילצו את ילדינו ללמוד להרוג אותם". דברי
גולדה מאיר. לעולם לא נסלח לחמאס שבגללו נהרגים ברצועה מאות ואלפים חפים מפשע בפעולת צה"ל. ואולי זה רצונו. לנו אין ברירה אלא להמשיך.
ג. הסיפורים הנוראיים מאותו יום מר ונוראי, ה-7 באוקטובר, צפים ועולים מדי יום ולעולם לא ייגמרו. הם ילוו אותנו עד סוף הדורות.
ד. תימן? תמיד מזוהה עם אחת הארצות הנחשלות בעולם. מה לנו ולה, מה עוד שכל היהודים נחלצו ממנה. עכשיו הפכה לבעיה עולמית. כמו בעזה, הגיע הזמן לחסל את שליטיה החותים.
ה. לא הגעתי לנחם את משפחתו של סא"ל תומר גרינברג ז"ל, אבל הוא במחשבתי מפעם לפעם. איזו אבדה. הוריו סיפרו שלמעלה מאלף איש באו לנחמם מדי יום. זהו עם ישראל במיטבו, אמרו באצילותם.
ו. בערב בשורה קשה על עוד שלושה נופלים. שניים מהתנחלויות, אחד מיישוב הגובל בקו הירוק. חומר למחשבה.
ז. בבית-הספר הסמוך ממשיכים בתרגילי ירידה למיקלט. לפתע נשמעת אזעקת אמת. כולם רצים למקלט ולמיגונית שהוצבה בשבוע שעבר. דקות קודם לכן, נקטעה שיחתי עם ידידה תל אביבית: "יש אזעקה בראשון, תכף זה יהיה גם אצלנו". כמה צדקה.
ח. מהיכן
לימור לבנת, ידידתי, יודעת וקובעת, שלבנימין נתניהו אין אמפטיה לחטופים? טוב, היא אורחת קבועה אצל
רביב דרוקר בערוץ 13.
ט. כששומעים את חילופי הדברים מן הקבינט, כמעט ברור מאליו מי המדליף או המדליפה. מותר לשרים לשאול שאלות את הרמטכ"ל, ואפילו להעיר לו. אבל הפרשן
ישראל זיו ממהר מיד לגדף את השרים.
י.
יונה לייבזון, פעם כתבת כלכלית כמעט אנונימית בגל"ץ, היום הכתבת הבולטת, המעודנת והמעודכנת בארה"ב.
יא. חמשת הקשישים שמופיעים פעמיים בשבוע בערוץ 11 מעוררים אמפטיה. אבל המערכונים המלאכותיים של "זהו זה" מתדרדרים לרמה של תנועת נוער. אינפנטיליות מעוררת חמלה.