7.10 השבת השחורה חשפה לא רק שפל עמוק אליו הגיעו הצבא ומפקדיו, אלא גם לשמאל (שלום עכשיו ושות'). הצבא כשל כאשר לא מילא את משימתו המקורית: שמירה על שלומם וחייהם של אזרחים בישראל. אלא שהכשל היה עמוק ונרחב עוד יותר: הוא בישר את מותה של "הקונספציה". אם כל חטאת. זו שהייתה בבסיסם הרעיוני של הסכמי אוסלו. זו שעל פיה התנהלו חיינו הפוליטיים מאז. השבת השחורה גם סימנה את המפנה הטקטוני בהוויה הישראלית: שעתם הגדולה של המתנחלים וחובשי הכיפות הסרוגות הגיעה. עכשיו הם מילאו את השורות החסרות. מילאו אותן הן ברוח והן בכוח אדם, תאב לחימה. את תרועת הזמבורות החליף הרקוויאם לשמאל כולו, כולל התנועה הקיבוצית, כאלטרנטיבה שלטונית.
ועוד: חשוב מאד. כור ההיתוך העדתי נצרף שוב באש חדשה. הפעם לא כסיסמה ריקה, אלא כהצלחה מוכחת אל מול פני המלחמה.
על-רקע שמועות, בדבר סיום אפשרי של הלוחמה בעזה, השאלה המרכזית שתעמוד בפנינו, תהיה האם ישראל תשאר כשהייתה? האם יחול שינוי? ומהו? האם יווצר שידוד מערכות פוליטי? ומה תהא מהותו?
על-פי הנראה לעיין, השינוי המרכזי יכלול חזרה לאותו מכנה המשותף בין הקבוצות השונות במרחב הישראלי הלאומי, מכנה משותף, שהיה המוביל המרכזי שלה מאז הקמתה ובמהלך שנים רבות, אך נשחק בדור האחרון. זה נשמע אולי פאתטי, אולם ברור כי תהליך זה התעצם עם השרות המשותף, אל מול פני המלחמה, של הביחד הבלתי צפוי, של הקבוצות שמצאו עצמן בחזית העזתית וגורל ישראל בידיהן. הסרוגים, יוצאי ישיבות ההסדר, עם החילוניים, כולם בשורות הלוחמות, ובפועל משרתי חובה ומגויסי מילואים, כאשר אחדות המטרה מלכדת אותם. מצב זה מהווה חידוש חברתי שישראל לא זכתה לו, ובוודאי לא בעוצמה הנוכחית מזה דורות: הביחד הזה מבשר שיבה אל הציונות כדגל, כאורח חיים, כמשימה מרכזית החוזרת לשורשי קיומה של ישראל.
כאן מצאנו את הדתי "הרך", אך הקשה מבחינת לאומיותו-ציוניותו, את המרכז- מתון, הדתל"שי, וגם אנשי שמאל שפנו למרכז ולימין (פורשי "העבודה", שנמחקה, פורשי מרץ, שנמחקה, גם קיבוצניקים לשעבר). כור ההיתוך של קבוצות אלה, לפחות מבחינת דפוס התקבצותם הנוכחי, פועל עכשיו במרחב הלחימה ברצועת עזה כפי שלא פעל אף פעם. השג חברתי זה, הושג, לראשונה, במסגרת לחימתם בפועל, יחד.
הסנטימנט, המתחדש בעוצמה, בין ערכי היסוד בחברה היהודית בישראל, ומרכיביה, יצר מסגרת, המגדירה את הישראליות המתחדשת. מלחמת 7.10 הייתה והינה הסדן עליו נרקעת מציאות זו.
הצבא העתיד לצאת מרצועת עזה, לא יהיה הצבא שנכנס לשם.
בקרבות עזה אומצו סמלי הדת והפכו גם לסמלי היסוד של הישראליות החדשה. דגלי ישראל, החנוכיות, הקידוש, המצולם ספונטנית במצלמות הטלפונים הניידים, מידי ערב השבת הנחת תפילין בשדה הקרב (ביום שישי האחרון הוצגה קבלת שבת המונית בה נטלו חלק כ-300 משתתפים, רבים מהם סרוגים, שרים את ... התקווה), כל אלו לא נראו מעולם בשורות הלוחמות במערכות דומות. נוכחותם מהווה מהפכה של ממש.
את התפנית הטקטונית הזו, ראוי לזכור גם בהקשר להיסטוריה הקרובה. ההתיישבות באיו"ש, הייתה תמיד בבחינת בת חורגת בתולדות ההתיישבות בארץ ישראל. המפעל החלוצי הציוני היה, ברובו המכריע, חילוני במוצהר. פוזיציה זו נבעה מהרצון להתבדל מחיי היהודים בגיטאות אירופה.
היה זה גוש אמונים בראשות זבולון המר, חנן פורת ואחרים, שפרץ לראשונה את דרכו בחומה החילונית ההיא. העלייה לסבסטיה (23.7.2015), הייתה הבקיע הראשון בחומה, אף שהמתנחלים פונו על-ידי הצבא (6 פעמים!). כיום, לא ניתן להעלות על הדעת פעילות צבאית מסוג זה. "מתנחלים", קראו להם אז, גם אלה שביקשו להגדיר תנועה זו לגנאי, בעזרת המדיה כמובן, ובין אם אלה המבקשים להסתייע בהגדרה התנ"כית, החיובית, לתנועה זו. ההתנחלות זכתה אומנם בלגיטימציה ראשונה שניתנה לה על-ידי שמעון פרס, אבל הוא גם היה הראשון שמשך ידיו ממנה, באוסלו.
הצבא שייצא בבוא הזמן, כמנצח, מעזה, יתכתב אחרת גם עם המאבקים שמנהלת ישראל, כמדינה, עם הסובבים אותה - מלבר, ועם מאבקים שנכפו עליה, במהלך השנתיים האחרונות, מלגו. פחות יצרים אנרכיסטיים ופחות משבי שנאה על ה"לא אחים אנחנו", קרי אותן הפגנות קפלן וחגיגת הזמבורות, ויותר אנרגיה בפעילויות בעלות אופי מדיני לחיזוק מדינת ישראל בקשריה הבינלאומיים (העולם המוסלמי ערבי - סעודיה-צפון אפריקה וכו'...). כל זאת לאחר שבעזה נתאחדו הכוחות. עכשיו, "בזכות" עזה, ניתן לומר את האמת כהווייתה: "אחים אנחנו".
המאבק הציבורי המסתמן: הרכב חברי ועדת החקירה לעניין האסון בעוטף עזה.
בשבועות האחרונים רתוק הציבור בישראל, כולו, לקולות הבאים משדות הקרב ברצועה ובגבול עם לבנון. העם בישראל חי, אוכל וישן לצלילי הה"פיפסים", ברדיו המבשרים את מועד החדשות, כולל הדיווח העגום על החללים, המלווה תמיד את מלחמות ישראל.
אלא שמסתבר כי לא כולם באותו "מוד", באותו הלך רוח. במחנה ה"מחאה" מתלבטים, ממש עכשיו, ממש בימים אלה, אם לחדש את מופעיה המרהיבים ברחוב קפלן, ולו גם בעיצומה של המלחמה. במדיה הצייתנית, גם ניתן להבחין בסנוניות הראשונות, המבשרות לנו את התאוששות המחנה הזה מהלם השבת השחורה. אותן סנוניות מבשרות לנו גם את התייצבותם המחודשת של האסטרטגים השכירים, לימין המערכה הצפויה. אחד מהם רונן צור ("אני לא מגדיר את החמאס כארגון טרור"...) עוסק, מזה חודשים, בארגון הורי החטופים כארגון מחאה נגד הממשלה ומדיניותה בכל הקשור לנושא.
עניין זה וכנראה גם שאלת האחריות שרה"מ מסרב ליטול על עצמו ובצדק, בכל הקשור לאסון ה-7.10, יחייב לממש את ההתחייבויות שניתנו בפומבי על-ידי ראשי האופוזיציה וראשי הקואליציה, להקמת ועדת חקירה לבדיקתו.
איוש ועדה זו, שתיכון, קרוב לוודאי, מיד בסיום הלחימה בעזה, יהיה כרוך במאבק מר סביב קביעת ההרכב האישי של חבריה. כל אחד מהצדדים האמורים, ילחם בכל הכלים העומדים לרשותו, כולל פניות לבג"ץ, על הרכבו הצפוי של אותו גוף בודק, מהסיבה ה"פשוטה": על-פי בדיקתו יכון גורלם הפוליטי של הגורמים הקשורים בדרך זו או אחרת, אם במישרין ואם בעקיפין, לאסון. ובקיצור, יהיה שמייח...
לא נותר לנו אלא להתנחם במימוש הציווי של "אחים אנחנו", כפי שנתגלה לנו במלחמת עזה...