84 שנים אחרי שמנהיג תנועת העבודה ברל כצנלסון נשא נאום חשוב ומשעמם וארוך על עליית הנוער נותרה ממנו שורה ערכית אחת היצוקה בלשון העברית: "בזכות המבוכה ובגנות הטייח". בזאת הריני מגייס אותה להבהרת מצב המלחמה כפי שנקלעה אליה בשלב הנוכחי עקב שורת כשלונות והיסוסים בהתנהלות הממשלה.
צה"ל יצא למלחמת חרבות ברזל בגרעון תהומי עקב מחדל ה-7 באוקטובר. אין צורך בחקירת הקרקס שיוזם מבקר המדינה מתניהו אנגלמן - עוד שופר במחנה של בנימין נתניהו - כדי לדעת כי ראש הממשלה הוא האחראי הראשון לתבוסה בגלל סירובו לנהל משא-ומתן עם הפלשתינים, והצבא שותף בולט.
אך משיצא מן ההלם ניהל צה"ל לחימה נבונה, שנפגמה מדי פעם מהיסוסי הממשלה ומהעדר הגדרה בהירה של מטרות המערכה, ובעיקר מסירובו של נתניהו להתייחס ליום שאחריה. בכך הפחית מממדי הניצחון על חמאס.
ההצלחה הישראלית מתעצמת בעיני מי שיודע מה היה במשך שנים החשש מאומדן שיעור הנפגעים אם יישלח צה"ל לפעילות יבשתית. אומנם כל לוחמת וחייל שנהרגו במלחמה הם עולם ומלואו, וכל פטריוט דואב את כאב מותם, אבל מבחינה אריתמטית ברור וידוע שההישג מרשים. פחות נפגעים באורח משמעותי מכפי שחששו הממשלות עד כה.
צה"ל קיצץ את זנב הנחש של החמאס. ריטש את גחונו. אבל לא רוצץ עדיין (או בכלל) את ראשו. זו מהות המבוכה, ורק העתיד הקרוב יבהיר אם נתניהו שינה את טעמו ואימץ באיחור את תביעת משפחות החטופים, ואם הפך את שחרורם לראש התורן של המערכה בהורידו למחצית התורן את ההתחייבות למוטט את שלטון החמאס.
אישיות ביטחונית בולטת (קצין בכיר בדימוס שאיני מפרסם את שמו כי טרם ביקשתי את רשותו) אמר לי שלשום כי ישראל לא עמדה על משמעות העברת מקל הפיקוד הטרוריסטי מאיסמעיל הנייה הפחדן והנהנתן ליחיא סנוואר האמיץ והאכזר, וגם זה חיזק את הקונספציה השגויה של ביבי והכסף הקטרי.
בצומת זה נכנס לתמונת מצב הטיח. ירון אברהם ודנה ויס תופפו הלילה בדברי בכיר בבית הלבן כי ישראל קרובה לעסקת החזרת החטופות והחטופים, וביבי מקווה לחגיגה פוליטית רחבה, וכל אחד מבין כי הוא קרוב להסכים בשתיקה שחמאס בהנהגת סנוואר ומוחמד דף ובני דמותם וצלמם עתידים להוסיף ולנהל את רצועת עזה.