בנימין נתניהו אימץ לאחרונה את נוסחתו של יצחק שמיר: מו"מ ישיר לשלום בלי תנאים מוקדמים. זו הייתה תגובתו המתבקשת לדרישה האמריקנית הדוחקת ל"פתרון שתי המדינות". דרישה שהתעצמה בימים האחרונים ככל שמלחמת עזה נמשכת, ההפגנות הפרו-פלשתיניות בעולם מתעצמו, והאנטישמיות מסוכנת יותר מאי פעם. וכמובן - גם הבחירות המתקרבות לנשיאות ארה"ב וההקצנה במפלגה הדמוקרטית, שמאיימות על עתידו הפוליטי של חביבנו ג'ו ביידן. שמיר דיבר על נוסחת "שלום תמורת שלום" ודחה מכל וכל את הנוסחה "שטחים תמורת שלום". הוא שידר נחישות, עוצמה, אמונה שלמה וגם אם נחשב ל"קיצוני", בוודאי בחוגי השמאל בישראל, כיבדוהו כאיש אמת, כמי שאצלו אחד בלב אחד בפה. תחת שלטונו ידעו הערבים כי לא ישיגו את מבוקשם - מדינה בארץ-ישראל. נתניהו הודיע מה שהודיע עקב לחץ ציבורי שיכריז כבר עתה, בעוד המלחמה בעיצומה, על תוכניתו ל"היום שאחרי". כמובן, אין זו תוכנית אלא קווי מיתאר למדיניות שינקוט בעתיד. לטעמי, להכריז עליהם בעיתוי הנוכחי היה מיותר. הדרישה הועלתה כמובן מאותם חוגים ומאותם אולפנים ידועים, שרוצים גם בעת קשה זו לישראל לנגח את הממשלה והעומד בראשה. וכך מתוך שלא-לשמה יצאה מלשכתו ההכרזה - מו"מ בלי תנאים מוקדמים, בלי מעורבות של גורמי חוץ. לא זאת אף זאת: ממשלתו הזדרזה - אומנם לאחר פיגוע הטרור ליד מעלה-אדומים - לאשר בניית עוד 3,000 יחידות דיור ביישובי יו"ש ועוררה מיד את זעמו של מזכיר המדינה בלינקן, שהכריז: "ההתנחלויות בלתי חוקיות". הזיכרון החזיר אותי למאה הקודמת, כאשר עמדתי לצידו של ראש הממשלה שמיר, והוא ניצב כסלע איתן כנגד הלחץ האמריקני באותו נושא ממש. אז המימשל הרפובליקני, בנשיאותו של ג'ורג' בוש האב, אף הרחיק לכת בשוללו מישראל את הערבויות לקליטת העלייה, רק משום ששמיר לא היה מוכן להתחייב להפסקת מפעל ההתנחלות. פעם אחר פעם, בכל הזדמנות, כמעט בכל נאום, קבע כי שטחי ארץ-ישראל לא יהיו נושא למיקוח ולא תהיה ריבונות זרה על שום חלק ממנה. את הלחץ הישיר עליו הפעיל "האיש הרע" של בוש, שר החוץ ג'יימס בייקר. כמו אנטוני בלינקן - אומנם בנסיבות שונות לחלוטין - חזר וסובב במזה"ת במאמץ להכתיב לישראל את מהלכי ארצו. שמיר מעולם לא התפשר על האידיאולוגיה שלו. אמונתו בזכות העם היהודי לארץ-ישראל נבעה לא רק מכורח ביטחוני, כי אם מאמונה שיו"ש (גם עזה) הם חלקי מולדת היסטורית. ויתורים עליהם יביאו מיד להמשך התביעות הערביות, מלוות בטרור, לנסיגתנו מקווי 67 לקווי 47, והלאה כפי שמכריזים בריש גליי היום: "מן הירדן עד הים". הוא לא נרתע מן הלחצים הכבדים מוושינגטון מצד אחד, מן הלחצים מתוך ממשלתו ומפלגתו מצד שני וגם לא התחשב בסקרים. שימר את האינטרס הישראלי כפי שהוא הבין אותו, בלי למתוח יותר מדי את החבל מול האמריקנים. הגן בעוז על ההתנחלויות והתגמש בעיתוי הקמתן של חדשות. לבטח היה מאושר לדעת ששש-מאות אלף יהודים מתגוררים כיום ברחבי יהודה ושומרון. אמונו של שמיר בבנימין נתניהו פג - גם מסיבות אישיות, אבל תחילה עקב הסכם חברון, שהיה מבחינתו סטייה מהזכות היהודית בעיר האבות ובשטחים המשוחררים. עוד הספיק לשמוע את נאום בר-אילן של נתניהו, שבו אימץ יורשו בפומבי את הפתרון שדורשת, אז כהיום, הקהילה הבינלאומית. והנה תפנית: ב"היום שאחרי" נתניהו מעלה תוכנית ליהודה ושומרון, שהיא היפוכה הגמור של נאומו המפורסם מ-2009. ממש שיבה לזרעים שהנביטו בגין ושמיר, לאמור: מדינה פלשתינית לעולם לא! כל זה אינו מונע מבית-הדין הבינלאומי בהאג שוב לשפד את ישראל, לדון הפעם ב"חוקיות הכיבוש הישראלי בגדה". טוב שישראל אינה לוקחת בו חלק. אילו נכח שם נציג מטעמנו, היה עליו לשלול מכל וכל את תביעת התועמלן הערבי ש"הכיבוש הישראלי יסתיים" ותקום תחתיו מדינה פלשתינית. הלה לא השמיע דבר וחצי דבר שהפלשתינים באשמתם לא התקדמו זה מאה שנה בהשגת מטרותיהם, דחו בדרך כל הצעה לפשרה ועוסקים אך ורק בטרור וברצחנות. הוא גם נמנע מלהזכיר את שאיפתם האמיתית - לשלול את עצם קיומה של המדינה היהודית האחת, שמנקרת להם את העיניים, ולהקים במקומה, בעזה ויו"ש תחילה, ולאחר מכן בתל אביב, בחיפה ובבאר-שבע, מדינה חמאסטנית. על יצחק שמיר, בעמידתו נגד כל לחץ לנסיגה ישראל, הייתי סומך לחלוטין. ומה על נתניהו? אמירתו האחרונה תעמוד מעתה במבחן קשה. בתקופה שבה יגברו הלחצים ששום ראש ממשלה שקדם לו לא עמד בשכמותם, יהיה על נתניהו להוכיח כי הוא דבק במילתו וכי לחץ ייתקל בלחץ נגדי.